ראשון לציון על ביצה קכט

שהיו נמנעים העם מלהלוות וכו' הגם דאכשו' דרי שלא יהיו נמנעי' כו' וכמו שפי' רש"י ז"ל התם בד"ה אבטליניה וז"ל להושיב ב"ד אי אכשור דרי שלא יהיו מונעים מלהלוות וכו' ע"כ הרי דלהאי טעמא נמי מהדר תלמודא בתר ב"ד גדול וזהו טעמיה דהר"מ ז"ל וראיה זו אינה צריכה לפנים ומהשתא מאי דאשכחן דריב"ז ביטל גזירת עליית פירות לירושלים איכא למימר כדאמרי' במ"ק דף ג' דגרסינן התם עלה דההיא דאין חורשין בשדה הלבן עד הפסח וכו' ר"ג וב"ד נמנו על שני פרקין הללו ובטלום א"ל ר"ז וכו' לר"י ר"ג וב"ד היכי מצו לבטולי תקנתא דב"ש וב"ה והתנן אין ב"ד יכול וכו' אשתומם כשעה וא"ל אימור כך התנו וכו' כל הרוצה לבטל יבא ויבטל ע"כ. ומינה דכל דאשכחן דאתא ב"ד וביטל גזירת ב"ד חבירו שלפניו ולא אשכחן פירוקא אמרינן דהכי התנו ביניהם ולהכי אשתומם ר"י כשעה חדא ואהדר לשנויי ולא אשכח שינוייא אז אמור הכי התנו וכו' וטעמא דתלמודא דלא פריך התם גבי תקנתא דריב"ז כדפריך גבי תקנתא דר"ג דשביעית משום דהתם גבי תקנתא דריב"ז הוי מלתא דמוכחא מעצמה דהתנו בתקנתא בדליכא הך טעמא דעיטור וכגון דנתרבו פירות אמאי תהוי הך תקנתא ולהכי כד חזינן דריב"ז ביטל אמרינן מן הסתם ודאי התנו משא"כ ההיא דשביעית דליכא טעמא דיחושו עליה להתנות לבטל הבא אחריהם ולהכי הקשה והוכרח לשנויי אימור כך התנו ונתנו התוס' ז"ל טעמא למלתא בד"ה כל הרוצה וז"ל שמא יתקלקלו הקרקעות ואינן מגדלין תבואה וכו' ע"כ והאי מלתא לאו אדעתיה דמקשה דמלתא כהאי יתנו לב עליה הגוזרים גזירה להתנות ולהכי הקשה משא"כ הך דעליית פירות דאיכא טעם נגלה דיתנו לב עליו ולהכי לא הוצרך להקשות. וההיא דתקון נמי שלא לקבל עדות החדש כל היום לא מצינן למימר הך שינוייא דמ"ק דאימור הכי תקון משום דהך טעמא דבשבילו תקון לא בטיל לעלמין אלא אי חריב בהמ"ק ודבר זר לומר שהתנו אי חריב בהמ"ק ח"ו ואיכא לשנויי דאפשר דב"ד דתקון הך תקנתא הוה ב"ד נמי דריב"ז דהא ריב"ז לימד מ' שנה בפני הבית ויכולני לומר דבאותן מ' שנה נתקנה תקנה זו ואיהו גופיה תקן ראשונה ושניה ואת"ל שלא נהג ריב"ז נשיאות בפני הבית עכ"ז אפשר דאיהו אמרה ואיסתבר טעמיה לב"ד כדאמרינן במסכת ר"ה דף ל"א דהגם דתלמיד הוה יושב לפני רבותיו אמר מלתא דמסתבר בהך תקנתא של לשון של זהורית והסכימו עלה והכא דכוותה הות וכיון דאיהו הוא דאמרה ועל פיו נתקנה אי בטיל טעמא מצי לבטלה הגם דלא הוי גדול מב"ד שלפניו. אי נמי בי דינא דתקון קמייתא הוו קיימי והדרו בהו והסכימו בהדי ריב"ז ובטלו לתקנה קמייתא כדגרסינן במ"ק דף ח' וז"ל המשנה לא יעורר אדם על מתו קודם לרגל שלשים יום. בגמרא אמרינן מ"ש ל' יום אמר רב מעשה באדם אחד שכינס ממון לעלות לירושלים ובא ספדן אחד ועמד על פתח ביתו ונטלתן אשתו ונתנתן לו ונמנע האיש ההוא ולא עלה לרגל באותה שעה אמרו לא יעורר על מתו וכו' ושמואל אמר לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום מאי בינייהו דקא עבד בחנם ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל התם כתב הר"י גיאת ז"ל וכיון דטעמא משום עליית הרגל האידנא שרי והקשה עליו הוא ז"ל א"כ לימא איכא בינייהו בזמן הזה אלא אף בזמן הזה אסור אי משום דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אי משום דלאו דוקא משום עליית הרגל וכו' ע"כ קשיא לי לדעת הרי"ץ גיאת היכי מצי למימר דכיון דטעמא משום עליית הרגל שרי דמשמע דלא בעי מנין להתירו כל עיקר והרי התם דגזרו לעלות פירות רבעי לירושלם מהלך ליום אחד משום עיטור ירושלים ואעפ"כ הוצרך ריב"ז לימנות עליו להתירו וכדקאמרו ליה תלמידיו לר' אליעזר דרצה לפדותו אי לאו דאמרו לו נמנה עליו ריב"ז וכו' וי"ל בהעיר במאי דקאמר הש"ס איכא בינייהו היכא דעבד בחנם. קשה סוף סוף צריך מנין אחר להתירו דהא עיקרא דהאי דינא דדבר שנאסר במנין דצריך מנין אחר להתירו מאיסור ההר והתם נאמר להדיא טעם האיסור מחמת השראת שכינה ואע"ג דנסתלקה שכינה אעפ"כ הוצרך להתי' וה"נ דכוותה דהגם דעבדי בחנם ונסתלק הטעם שבשבילו גזור אעפ"כ צריך מנין אחר להתירו ונראה לומר דכל כי האי גזירות הוו מדברי להדיא טעם התקנה והיו אומרים בשעת התקנה שהם גוזרים גזירה זו בשביל טעם זה ובכה"ג לא בעי מנין אחר להתירו דהוי כאלו התנו שבהבטל הטעם תבטל התקנה ודוגמא לזה כתבו התוס' ז"ל בד"ה מכדי כתיב גם הצאן וכו' וז"ל ועוד קשה כיון דמההוא משתמע התר להדיא כדפי' א"כ אין צריך מנין להתירו ע"כ והא דאומר להדיא בשעת התקנה בשביל טעם פלוני עדיף מהך דההוא דלא משתמע שפיר להדיא ואפי' רש"י אפשר דיודה ולדרך זה נמי נאמר דהך דאמרי לקמן דהאידנא דאיכא חברי חיישינן ולא קברינן מת בי"ט שני ע"י ישראל ולא אשכחן דאימנו על תקנה זו וביטלוה ואעפ"כ קברי האידנא ישראל בי"ט ב' וכמו כן בהך דגזרו משום גילוי דהא חזי' דהאידנא דבטל הטעם אין חוששין ולא הוצרכו למנין ב' כולם הוו כה"ג דפרשו הטעם בשעת הגזירה וכל כי האי גוונא לא בעי מנין אחר להתירו ומהשתא נוכל לומר דטעמיה דהרי"ץ גיאת ז"ל נמי הוי מהאי טעמא והמקשים עליו ז"ל מחלקים לומר בשלמא מאי דמחלק הש"ס להיכא דעבדי בחנם הוי מלתא דס"ד דמוקים תקנה לומר הטעם משום דנפקא מינה בהעדר הטעם תבטל התקנה אלא הא מלתא דחורבן הבית לאו מילתא דסלקי לה בדעתייהו ח"ו לחוש לאותו זמן ונסתייעו המקשים בדבר מדלא קאמר הש"ס איכא בינייהו בזמן הזה. ולהרי"ץ גיאת ז"ל לאו קושיא דאין ה"נ דלא יתנו אם יחרב וכו' אלא מלתא דאתאמרא בתקנתא הכי הות דגזרו משום כדי שלא יבטלו מעליית הרגל וכמעשה שהיה וממילא משתמעא מילתא דבהבטל הטעם בטלה תקנתא ומאי דלא קאמר הש"ס איכא בינייהו בזמן הזה חדית דאיכא נפקותא אפי' בזמן הבית

דף ו' גמרא אמר רבא מת בי"ט ראשון כו'. קשה אמאי לא אמרו כן בשבת להתיר שבות דגוי משום כבוד הבריות ונראה דדוקא שבות די"ט דאיסורא דמחמתיה גזרו לא הוי אלא איסור לאו הוא דהתירו אבל שבות דשבת דאיסוריה בסקילה לא התירו וזה למאי דנימא דאפי' בדבר דאיסורו בלאו גזרו אמירה לגוי אעפ"כ הא מיהא חמור. ולמאי דגרסינן בהשוכר את הפועלים דף צ' וז"ל איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודש בה מי אמרינן אמירה לגוי שבות ה"מ לענין שבת דאי' סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא ולא איפשיטא. וכתבו התוס' התם בד"ה אבל הכא וז"ל ואע"ג דבמ"ק אמרינן דבי"ט וחולו של מועד אסור אמירה לגוי התם משום דשבת וי"ט חדא מלתא וגזרו אטו שבת ע"כ לדבריהם ז"ל שבות די"ט משום שבות דשבת הוא דגזור דהא לא אפשיטא באיסורי לאוין אי איכא שבות א"כ שבות די"ט קיל טפי ולהכי שרו ליה לגבי מת משא"כ שבות דשבת דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ודוקא שבות דאמירה לגוי הוא דשרו אבל איסור טלטול אסיר הגם דלא הוי איסורו אלא מדרבנן לא יזוז בו אבר דהא לא אשכחן דשרו ליה רבנן. ובמכלתין דף כ' וז"ל איבעיא להו לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין בי"ט עבר ושחט מהו רבא אמר זורק הדם להתיר הבשר ורבה בר רב הונא אמר זורק הדם להקטיר אמורים לערב מאי בינייהו נטמא הבשר או נאבד כו' מתיבי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כו' הדם יזרק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה כו' אם זרק אין לכתחלה לא בשלמא לרבא ניחא אלא לרבה בר רב הונא קשיא קשיא. ואב"א שאני שבות דשבת משבות די"ט עכ"ל לפום האי שינוייא דשאני שבת מי"ט משמע דאפילו שאר שבות לבד אמירה לגוי אפשר דיש להחמיר בשבת מי"ט מ"מ לענין הלכה נראה דאסור דהא לא אשכחן שהקלו בטלטול המת בי"ט ראשון

וראיתי למרן בשלחנו הטהור סי' תקכ"ו ס"א שכתב וז"ל מת המוטל לקברו אם הוא בי"ט הראשון יתעסקו בו עממין אפילו מת בו ביום ואפילו אם יכולין להשהותו שלא יסריח וכל זה בעשיית ארון ותכריכין אבל להלבישו כו' ולהוציא