רי"ף שבת כב:

שהן לחין: (דף מט.) איבעיא להו לחין מחמת עצמן תנן או דלמא לחין מחמת דבר אחר וסליקא דמחמת עצמן תנן ומוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה כגון מרטא דביני אטמי וכסות לחה דעבידא ממרטא דביני אטמי והוא הצמר שבין ירכותיה של בהמה שיש בו לחלוחית קבועה שאינה עוברת:

מתני' טומנין בשלחין ומטלטלין אותם בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן.

כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלים מאליהן ר' אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטל שמא יטול ואינו יכול להחזיר וחכמים אומרים נוטל ומחזיר.

אם לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך.

כסהו ונתגלה מותר לכסותו. ממלא אדם את הקיתון מים ונותן תחת הכר או תחת הכסת:

גמ' יתיב ר' יוחנן בר ערמאי ור' יוחנן בר אלעזר ויתיב ר' חנינא בר אבא קמייהו ויתבי וקא מיבעיא להו שלחין של בעל הבית תנן אבל של אומן כיון דקפיד עלייהו אין מטלטלין או דלמא של אומן תנן וכל שכן של בעל הבית וסליקא כתנאי.

ומסתברא דהלכה כר' יוסי דאמר אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן דרבי יוסי (דף מט:) שלחא הוה אביו ונתברר לו שאין האומנין מקפידין עליהן וכן פסק רב שרירא גאון משום הראשונים שהלכה כר' יוסי:

בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן: (דף נ.) אמר רבא לא שנו אלא שלא ייחדן להטמנה אבל אם ייחדן להטמנה מטלטלין אותן:

איתמר נמי הכי כי אתא רבין א"ר יצחק אמר ר' יוסי בן שאול אמר רב לא שנו אלא שלא ייחדן להטמנה אבל ייחדן להטמנה מטלטלין אותן:

תני רבה בר בר חנה קמיה דר' יוחנן חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן