רי"ף נדרים א:

כר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודה אומר ודין דיהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין:

אתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים ורבא אמר לא הויין ידים:

(דף ז ע"א) איבעיא להו יש יד לצדקה או אין יד לצדקה היכי דמי אילימא דאמר זוזא הדין לצדקה והדין נמי.

צדקה עצמה היא. אלא כגון דאמר ודין ולא אמר נמי מאי והדין נמי לצדקה קאמר או דילמא והדין לנפקותא בעלמא קאמר ודיבורא הוא דלא אסקיה ואסיק תלמודא בתיקו והלכך אזלינן לחומרא:

(דף ה ע"א) אמר רבי יוסי בר' חנינא מודר אני לך שניהם אסורין מודר אני ממך הוא אסור וחבירו מותר.

ומיירי דאמר מודר אני לך מאכילה או מהנאה אבל בסתם הוי ידים שאינן מוכיחות:

(דף ז ע"א) ר' עקיבא היה חוכך בזה להחמיר אמר אביי מודה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה דא"כ נתני ר"ע מחמיר:

אמר (א) רבינא נדינא ממך דכ"ע לא פליגי דאסור משמתינא ממך דכ"ע לא פליגי דשרי.

במאי פליגי (דף ז ע"ב) במנודה אני לך דר"ע סבר לישנא דנדויא הוא ורבנן סברי לישנא דשמותא הוא.

ופלינא דר' חסדא דההוא גברא דאמר משמתנא בנכסי דבריה דר' ירמיה בר אבא אתא לקמיה דר"ח אמר לית דחש להא דר"ע דקסבר במשמתנא פליגי.

אמר רבי אילא אמר רב נדוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו.

נדוהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו.

א"ר אבין אמר רב השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה ועניות כמיתה שנא' כי מתו כל האנשים המבקשים וגו' ותניא רשב"נג אומר כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני:

אמר רבי אבין הוי קאימנא קמיה דרב הונא.

שמעה לההיא אתתא דאפקה הזכרת השם לבטלה ושמתה ושרא לה לאלתר ושרא לה באנפה.

ש"מ תלת ש"מ השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו וש"מ נידהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו וש"מ אין בין נדוי להפרה כלום.

א"ר גידל ת"ח היה מנדה לעצמו ומיפר לעצמו.

פשיטא מ"ד אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין קמ"ל.

היכי דמי כי הא דמר זוטרא חסידא כי הוי מיחייב בר בי רב שמתא הוה משמת נפשיה והדר משמת בר בי רב וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה והדר שרי ליה.

אמר רב גידל א"ר (דף ח ע"א) מנין שנשבעין לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה וגו'.

והא מושבע מהר סיני הוא אלא הא קמ"ל דשרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה.