רי"ף בבא מציעא סא.

* תוספתא ריש פרק ו דדמאי מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות והחוכר בפירות.

אבל חוכר ומקבל שניהן בפירות אלא שהמקבל נותן לבעל הקרקע שליש תבואתו או רביע תבואתו לפי מה שמקבל על עצמו והחוכר נותן לו פירות קצובין ממקום שהוא רוצה ואין לו לבעל הקרקע בתבואת הקרקע כלום:

ואם אמר לו חכור לי בית השלחין זו או שדה אילן זה יבש המעיין נקצץ האילן מנכה לו מן חכורו אמאי ולימא ליה שמא בעלמא אמרי לך מי לא תניא בית כור עפר אני מוכר לך ואע"פ שאין בו אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמיתקרי בית כור כרם אני מוכר לך ואע"פ שאין בו גפנים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמיתקרי כרם פרדס אני מוכר לך אע"פ שאין בו רמונים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי פרדס

אמר שמואל אי אמר מחכיר לחוכר שמא ואי אמר חוכר למחכיר קפידא ורבינא אמר אידי ואידי דאמר ליה מחכיר לחוכר ומדקאמר זו פשיטא דקאי בגוה עסקינן בית השלחין זו למה לי אלא הכי קאמר ליה בית השלחין כדקיימא השתא הילכך אם יבש המעיין מנכה לו מן חכורו דאמר ליה בשביל המעיין חכידנא מינך והלכתא כרבינא:

מתני' המקבל שדה מחבירו (ומשזכה בה הובירה) שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו שכך כותב לו אם אוביד ולא אעביד אשלם במיטבא וכו':

גמ' (דף קד:) רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה