חדושי הר"י מיגאש על שבועות מו:

הא דאמר רב יהודה ראוהו שנכנס לביתו של חבירו ויצא וכלים טמונין לו תחת כנפיו וטען ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן אוקימנ' בב"ה שאין עשוי למכור כליו אבל ב"ה העשוי למכור כליו נאמן ואפי' בזה שאין עשוי למכור כליו דוקא בדברים שאין דרכן להטמין שכיון שאין דרכן להטמין והטמין אותם מכלל דלמיכפרינהו קא בעי אבל דברים שדרכן להטמין כי אמר לקוחין הן בידי נאמן ואפילו דברים שאין דרכן להטמין נמי דוקא באינש דלא צניע אבל אינש דצניע אפילו שאין דרכן להטמין נמי היינו אורחיה ואפילו אינש דלא צניע נמי לא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אבל זה אומר גנובין וזה אומר לקוחין אחזוקי אינש בגנבי לא מחזקינן:

ואפילו בעל הבית שאין עשוי למכור את כליו ודברי' שאין דרכן להטמין ואינש דלא צניע וזה אומר לקוחין וזה אומר שאולין דוקא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים שאינן עשוין להשאיל ולהשכיר אפילו בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו ואפילו דברים שאין דרכן להטמין ואינש דלא צניע כי אמר לקוחין הן בידי נאמן.

אשתכח השתא דברים שאינן עשוין להשאיל ולהשכיר לעולם נאמן בין בעל הבית העשוי למכור את כליו בין שאינו עשוי למכור בין צניע בין לא צניע בין בדברים שדרכן להטמין בין בדברים שאין דרכן להטמין ובדברים העשוין להשאיל ולהשכיר הוא דאיכא לאיפלוגי דאי בעל הבית העשוי למכור את כליו הוא לעולם נאמן ובעל הבית שאין עשוי למכור את כליו נמי אי אינש דצניע הוא לעולם נאמן בין בדברים שדרכן להטמין בין בדברים שאין דרכן להטמין ואי אינש דלא צניע הוא בדברים שדרכן להטמין נאמן לומר לקוחין הן בידי ובדברי' שאין דרכן להטמין אינו נאמן דכיון שאין דרכן להטמין ואינש דלא צניע הוא מאי טעמא מטמין להו אלא מכלל דלמיכפרינהו הוא דבעי.

ושמעינן מינה דהא דאמרינן שלח רב הונא בר אבין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן לא מתוקמה אלא היכא דראוהו שיצא מביתו של חבירו וכלים טמונין לו תחת כנפיו וטען ואמר לקוחין הן בידי ובבעל הבית שאין עשוי למכור כליו ובכלים שאין דרכן להטמין ובאינש דלא צניע אבל בבעל הבית העשוי למכור את כליו אי נמי כלים שדרכן להטמין אי נמי אינש דצניע אע"ג דדברי' עשוין להשאיל ולהשכיר הן כי אמר לקוחין הן בידי הרי זה נאמן וכל שכן היכא דלא ראוהו עדים כלל שהטמין אותן כלים תחת כנפיו שהוא נאמן.

דאמרינן נמי רבא אפיק זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכי' הכי נמי מיתוקמה כגון שיש עדים שראו את אביהם שהטמין אותן תחת כנפיו ויצא אבל אם לא ראוהו עדים שהטמין אותן לא היה רבא מוציא אותן מן היתומים דהא קיימא לן דטוענין ליורש וכיון דאלו הוה אבוהון קיים וטעין ואמר לקוחין הן בידי נאמן אנן נמי טענינן להו ליתמי והכי כתב רבינו חננאל ז"ל בפירושה דיליה והכי קאמר משמיה דרבינו האיי גאון ז"ל אבל רבינו הרב ז"ל כתב בהלכות דיליה דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר לעולם אינו נאמן ואפילו איניש דצניע ואפילו דברים שדרכן להטמין ואפילו בעל הבית העשוי למכור את כליו וכד מעיינת בה בשמעתא משכחת לה דהכי קא סליק מגמרא כדכתבינן.

הא דאמר רב פפא הילכך אפילו שומר נשבע ואפילו אשתו של שומר נשבעת אעיקר מתני' הדר דכיון דקתני במתני' אמר לו תן לי כלי שנטלתה והוא אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל בתקנתא דרבנן קא אמר רב פפא שאפילו לא היה בעל הבית עצמו מצוי שם אלא שמסר ביתו לשומר שישמור אותו נעשה השומר במקום בעל הבית ונשבע ונוטל ואפילו אם אין השומר עצמו שם אשתו של שומר נשבעת ונוטלת דכיון דעיקרא דמילתא תקנתא היא ולאו דינא האי נמי תקנתא היא אבל שכירו ולקיטו שלא מסר להן בעל הבית שמירת אותן כלים בעי לה רב פפא ועלתה בתיקו הלכך אין נשבעין ונוטלין.

אמר ליה רב יימר לרב אשי טענו הנגזל כסא דכספא מאי כלומר מי מטיא תקנתא דרבנן להימוניה ואפילו היכא דטעין עליה בכסא דכספא או לא אמר ליה חזינן אי אינש דאמיד הוא דאית ליה כסא דכספא אי נמי אינש דמהימן דמפקדי אינשי גביה כסא דכספא מהימן ומישתבע ושקיל ואי לא לא.

מתני' הנחבל כיצד היו מעידין אותו שנכנס תחת ידו של חבירו שלם ויצא חבול אמר לו חבלת בי והוא אומר לא חבלתי הרי זה נשבע רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה וכו' אוקימנא למתני' במקום שיכול לחבל בעצמו אבל במקום שאין יכול לחבל בעצמו נוטל בלא שבועה והוא דעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו דליכא למימר בכותל נתחכך שהרי נשיכה בשינים היא וליכא למימר שהוא נשך עצמו שהרי בין אצילי ידיו ובגבו היא שאי אפשר לו לנשך בעצמו באותו מקום והוא דליכא אחר אבל אי איכא אחר איכא למימר דילמא אחר הוא:

ואם תאמר האי דקתני במתני' חבלת בי והוא אומר לא חבלתי טעמא דכפר ביה הא אודי ליה מחייב ואמאי הא קנס הוא ומודה בקנס פטור תשובתך איכא למימר דכיון דאיכא סהדי דקא מסהדי שנכנס תחת ידו ונמצא חבול הוה ליה עיקר חיובא אפומא דהנהו סהדי וההיא הודאה דקא מודה ליה גלויי מילתא בעלמא היא דחבל ביה.

ואיכא למימר נמי תנא דילמא אבושת ושבת הוא דקאי דמשלם על פי עצמו דממון נינהו אבל קנס וצער דקנסא נינהו לא קא מיחייב להו כלל.

מתני' ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד א' שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפי' שבועת שוא פי' כשמעידין עליו שעבר עליהן נעשה חשוד על השבועה היה אחד מהן משחק בקוביא ומפריח יונים שכנגדו נשבע ונוטל וכו' דייקינן בגמ' מאי אפי' ומהדרינן לא מבעיא קאמר לא מבעיא מי שעבר על שבועת העדות ועל שבועת הפקדון דאית בהו כפירת ממון דודאי חשוד על השבועה הוי אלא אפילו לא עבר אלא על שבועת שוא דכפירה בעלמא הוא כדתנן איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב ועל של זהב שהוא של אבן וכו' חשוד על השבועה הוי ואינו נאמן:

ודייקינן וליתני נמי שבועת ביטוי שהוא אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי שהוא כפירת דברים בעלמא ומהדרינן כי קתני שבועה דכי משתבע בשקרא קא משתבע כגון שבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת שוא דמעידנא דא דאשתבע בשיקרא קא משתבע אבל שבועת בטוי דבעידנא דקא משתבע לאו בשיקרא משתבע פירוש דהא בעידנא דשבועתיה אכתי לא עבר ליה משום דאפשר דמקיים ליה לשבועתי':

ופריך תינח אוכל ולא אוכל אלא אכלתי ולא אכלתי מעידנא דאישתבע בשיקרא קא משתבע. ומהדרינן תנא שבועת שוא וכל דדמי ליה שהוא לשעבר דבעידנא דאישתבע בשיקרא קא מישתבע.