חדושי הר"י מיגאש על שבועות מה:

הא דאמרינן גבי בעל הבית איכא תרי חזקי חדא דאין בעל הבית עובר משום בל תלין וחדא דאין שכיר משהה שכרו:

אם תשאל אמאי לא אמרי' חדא דאין בעל הבית עובר משום בל תלין וחדא דאינו עובר משום בל תגזול כדאמרינן גבי שכיר וכי שכיר עובר משום בל תגזול והא כיון דכפריה אין לך גזלנות יתר ממנה כדתניא מכאן אמרו הכובש שכר שכיר עובר משום שמות הללו וחדא מינייהו משום בל תגזול וכיון שכן אמאי לא אמרינן וחדא דאין בעל הבית עובר משום בל תגזול וקא אמרינן וחדא דאין שכיר משהה שכרו.

היינו טעמא דלא אמרינן הכי משום דבל תלין ובל תגזול תרווייהו חדא מילתא היא ומחד טעמא אתו דתרווייהו איסורי דלאוי נינהו ומדלא עבר בחד מינייהו בודאי דלא עבר נמי אאידך דתרוייהו איסורא דלאוי נינהו ומשום הכי ליכא למימר בהו תרי חזקי אלא תרוייהו מחזקה חדא קא אתיין דלא עבר אאיסורא דלאו ומשום הכי אייתינן לה לחזקה תניינא משכיר דאינו משהה שכרו דהויין להו תרי חזקי מתרי אנפי חדא מבעל הבית דאינו עובר משום בל תלין והוא הדין נמי משום בל תגזול וחדא משכיר גופיה דאינו משהה שכרו:

ויש לנו עוד להשיב תשובה אחרת דהאי דקאמרינן גבי בעל הבית איכא וכו' לאו אעידן כפירה קאי דאית בה משום בל תגזול אלא אזמנו בלחוד קאי והכי קאמר גבי בעל הבית איכא תרי חזקי דלא אשהי שכרו גבי נפשיה ההיא ליליא חדא דאין בעל הבית עובר משום בל תלין וחדא דשכיר גופיה אינו משהה שכרו כלל אבל משום בל תגזול ליכא אי נמי אשהי שכרו גבי נפשיה ההיא ליליא משום בל תלין הוא דאיכא משום בל תגזול ליכא דהא איכא בדעתיה למיתן ליה למחר וליומא אוחרא וכי תנן הכובש שכר שכיר עובר משום בל תגזול הני מילי בכובש ולא קא יהיב ליה מידי כלל דהיינו גזלנות אבל מאן דמשהי שכר שכיר ההיא ליליא משום בל תלין הוא דאיכא משום בל תגזול ליכא.

אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מיגו דאי בעי אמר וכו' עד משהה הוי שהי ליה ושתיק ליה פי' ר"ש בן לקיש עיף היה בשעה שאמר רבי יוחנן דבר זה ולפיכך שתק ולא דבר כלום ולאו משום דהוה חולק על ר' יוחנן בכך.

משהה מלשון ואתה עיף ויגע ומתרגמי' משלהי ולאי ואיכא דאמרי משתא הוי שתי ושתיק ליה כלומר בשעה שאמר ר' יוחנן דבר זה היה ר' שמעון בן לקיש שותה מים ולא היה אפשר לו לדבר מתוך השתיה ולפיכך קאמרינן וכן אמר ר' יוחנן בלי להזכיר שם ריש לקיש ולא מפני שהיה חולק עליו בכך.

איתמר נמי אמר רב מנשי' בר זביד אמר רב לא שנו אלא ששכרו בעדים וכו' אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתתא אמר ליה רבא מאי מעליותא איכא אם כן שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה נימא מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם מהימן כי אמר נאנסו נמי מהימן פי' ואע"ג דהך מיגו דאמרינן לגבי שכיר וכולהו מיגו נמי דאמרינן בעלמא לאפטורי ממון הוא ולאו לאפטורי משבועה דאשכחינן מאי דאמרי ביה מיגו ומחייבינן ליה שבועה כגון מאן דאיכא גביה משכון ומאי דדמי ליה התם היינו טעמא דמשתבע ואע"ג דאיכא מיגו דמשום ההוא מידי דקא שקיל מיניה דמארי דמשכונא הוא דמשתבע דאע"ג דנתבע הוא לאהדורי ההוא משכונא בלי למשקל מיניה מידי תובע הוא למישקל מיניה ההוא מידי דקא טעין דאית ליה על המשכון ואההוא מידי דקא שקיל הוא דמשתבע ולאו אמשכון גופיה דלא אהני ליה מיגו לאפטורי משבועה ההוא מידי דקא תבע אלא לאפטוריה מלמהדר המשכון בלי למשקל מידי תדע דהא אלו אמר לקחתיהו ממך לא הוה מחייב שבועה כלל אלא היסת בעלמא משום דהא לא שקיל מידי דהוי ליה נתבע ולא תובע וכיון שכן הכי נמי כיון דהאי שבועה דקא משתבע נתבע לאפטורי נפשיה היא ולא למישקל בה מידי לפטור הנתבע מיניה בהאי מיגו כי היכי דמיפטר ממון במיגו.

ואוקמה רבא לשבועת השומרין כגון שהפקיד אצלו בשטר דליכא למימר מיגו ולית הלכתא הכי אלא אפילו הפקיד אצל חבירו בשטר נמי יכול לומר לו החזרתי לך מיגו דאי אמר נאנסו דהכי אפסיקא הלכתא במס' ב"ב דף ע' ע"ב וכיון שכן אשתכח דאפילו נתבע דמחייב שבועה לאפטוריה נפשיה ולא קא שקיל מידי בשבועה דיליה לא מיפטיר מיניה לעולם דאע"ג דאיכא למימר מיגו דכי מהני מיגו לאפטורי מממון אבל לאפטורי משבועה משתבע ולא מהני ליה מיגו פי' כיון דאפסיקא הלכתא דאפילו הפקיד בשטר יכול לומר נאנסו אשתכח דאפילו בלא שטר איירי קרא והא איכא מיגו דלא היו דברים מעולם ואפי' הכי חייביה רחמנא שבועה אלמא לא אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה דהא שומרין דאיכא למימר מיגו לא מיפטר נפשיה משבועה ושבועת מודה במקצת נמי הא קא חזינן דאיכא למימר מיגו ואפי' הכי חייב ביה רחמנא שבועה הילכך כי אמרינן מיגו לאיפטורי מממון אבל משבועה לא וכיון שכן האי מאן דתבע ליה לחבריה קמן בדינא וקאמר ליה דשותפא דידי הוית ופליגנא בהדך השתא והתנאי עלך מיקמי דנפלוג בהדך דתשבע לי על טענת שמא וקא מודה לי' חבריה דשותפי דידיה הוה מספקא לי אמאי לא אמר כגון שלא חלקו וליכא עדים דהוי שותפיה ומשבע ליה על טענת שמא אע"ג דאיכא למימר מיגו ואמאי נקט מילתא בחלקו מיהו קאמר דלא אוני ליה בשום פרוטה בעולם אע"ג דליכא סהדי בההוא שותפות ואיכא למימר מיגו לא מיפטר מההיא שבועה אלא משבעינן ליה על טענת שמא כדמשבעינן ליה היכא דאיכא סהדי בההיא שותפותא והכי נמי עבדינן בהנך נתבעין כולהו דמחייבי שבועה דאע"ג דנתבעין ננהו ולאפטורי נפשייהו קא משתבעי ולא למשקל מידי משבעינן להו ואע"ג דאיכא למימר מיגו.

קרי רמי בר חמא עליה דרב ששת וישם דוד את הדברים האלה כלומר שם דבר זה בלבו והיה בודק ומדקדק מן הברייתות לידע אם כך הוא אם לאו אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל אמר ליה תאני מר מידי בשכיר אמר ליה תנינא שכיר בזמנו נשבע ונוטל כיצד הרי שאמר לו שכרתני ולא נתת לי שכרי והלה אומ' נתתי אבל אמר לו שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה ומדסיפא בראיה רישא הוי בלא ראיה כלומר מדסיפא הוצרכנו השכיר להביא ראיה מכלל דרישא אינו צריך להביא ראיה כלל לפי שזה הוא ההפרש שיש בין נתתי ולא נטלתי ובין קצצת לי שתים והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת והיאך תאמר שצריך להביא עדי' ששכרו פי' ואע"ג דלא דמי האי ראי' להאי ראיה דאילו האי ראי' דסיפא על הטענה עצמה היא שיעידו העדים אם קצץ לו א' או ב' ואילו ראיה דרישא לא על הטענה עצמה היא שהוא נתתי ולא נטלתי אלא על עיקר השכירות שיביא עדים ששכרו בפניהם אפילו הכי שם ראיה בעלמא קא אמרינן דשם ראיה אחת היא והכי קא דייק מינה מדסיפ' הוצרכנו ראיה מכלל דרישא אין שם דרך לראיה כלל ולא דק רב ששת ההפרש שיש בין ראיה לראיה וזה הוא שפירשנו ראיה דלשלם קתני ראיה דלשבועה לא קתני כלומר מה ענין זה לזה ראיה דסיפא על הטענה עצמה היא שמביא ראיה ומשלם הנתבע וראיה דרישא על עיקר השכירות היא כדי שישבע התובע ויטול ובזה הוא ההפרש שיש בין רישא לסיפא דאילו סיפא צריך התובע להביא ראיה על טענת עצמה כדי שישלם הנתבע מה שטוען התובע ואם אינו מביא ראיה פקע ורישא מכי מייתי ראיה בעיקר השכירות אינו צריך להביא ראיה בטענת עצמה שלא נטל ממנו כלום אלא נשבע ונוטל: