חדושי הר"י מיגאש על שבועות לב.

הא דאמרינן דאי לא תימא הכי גבי פקדון אמר אין לא אמר לא פי' משום דשבועת העדות הוא דאיכא למימר אמר אין לא אמר לא דהא ושמעה קול אלה כתיב דמשמע שתבעו להעיד ולא העיד לו אבל גבי פקדון דלא כתיב ביה הכי ליכא למימר אמר אין לא אמר לא דהא ומעלה מעל בה' כתיב לא שנא אמר ולא שנא לא אמר:

הא דתנן השביע עליו ארבעה וחמשה פעמים וכו' ואמרינן עלה מנ"ל דאכפירה בבית דין הוא דמחייב אדחוץ לבית דין לא מיחייב אמר אביי דאמר קרא אם לוא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שאם זה מגיד זה מתחייב ממון ואמרינן אי הכי אפילו שבועה נמי וכו' דשמעת מינה דשבועה חוץ לבית דין וכפירה בבית דין ואפי' כפר חוץ לבית דין אם חזר והודה בבית דין פטור לא משכחת לה אלא במושבע מפי אחרים ובעונה אמן כדגרסינן בסוף פרק שבועת בתרא דף כ"ט ע"ב לא קשיא הא דענה אמן הא דלא ענה אמן והיינו טעמא דכי חזר והודה בבית דין פטור משום דאכתי לא הוציא שבועה מפיו הילכך כיון דקיימא לן דכפירה חוץ לבית דין לאו כפירה היא אם חזר והודה בבית דין נפטר משום דאכתי לא נשבע כלום אבל במושבע מפי עצמו מכי נשבע כבר עבר על השבועה הלכך לר"מ דסבר מושבע מפי עצמו חוץ לבית דין חייב מיחייב ולא מהני ליה הודאתו אחר כן בבית דין ולרבנן דסברי מושבע מפי עצמו חוץ לבית דין פטור לא מיחייב עד דמשתבע בבית דין.

נקטינן השתא דמושבע מפי אחרים בבית דין לעולם מיחייב חוץ לבית דין אי עונה אמן וכפר בבית דין מיחייב ואם לא ענה אמן ואע"ג דכפר בבית דין אי נמי ענה אמן ולא כפר בבית דין פטור ומושבע מפי עצמו בבית דין לעולם מיחייב חוץ לב"ד לר"מ מיחייב בין כפר אח"כ בב"ד בין לא כפר אח"כ בב"ד לרבנן אם לא כפר אח"כ בב"ד בודאי פטור ואם כפר אח"כ בב"ד איכא למימר דפטור דלא מהניא כפירה בתר הכי בב"ד לחיוביה אלא במושבע מפי אחרים משום דכיון דלא הוציא שבועה מפיו כמה דלא כפר בבית דין אכתי לא נשבע כלום הילכך כשכפר בבית דין ההיא שעתא הוא דעבר על השבועה אבל במושבע מפי עצמו מכי נשבע כבר עבר על השבועה הילכך כיון דס"ל לרבנן חוץ לבית דין לא מיחייב עליה כלום אף ע"ג דכפר בתר הכי בבית דין נמי לא מהניא מידי לאחיוביה ואיכא למימר כיון דמושבע מפי עצמו דלא מחייב חוץ לבית דין ממושבע מפי אחרים ילפינן ליה כדאמרינן לעיל ומה מושבע מפי אחרים חוץ לבית דין כי הדר כפר בבית דין מיחייב אף מושבע מפי עצמו חוץ לב"ד נמי כי הדר כפר בב"ד מיחייב וצריך עיון.

מתני' כפרו שניהם כאחת שניהם חייבין זה אחר זה הראשון חייב פי' שבשעה שכפר הראשון ראויה היתה העדות להתקיים לולי כפירתו שהרי עדין השני לא כפר ואעפ"י שהרי כפר השני לאחר מכאן מעת שכפר הראשון נתבטלה העדות תדע שהרי אלו הודה השני ולא כפר לא היה בעדותו ממש לפי שהוא עד אחד הרי למדת שמכפירת הראשון נתבטלה העדו' ולפיכך הראשון חייב והשני פטור ועלה אמרינן מתני' דלא כי האי תנא פי' דלא כר"א ב"ר שמעון דתניא המשביע עד אחד פטור ור' אלעזר ב"ר שמעון מיחייב ואי ב"ר שמעון אעפ"י שכבר כפר הראשון והוה ליה שני עד אחד כיון שכפר מיחייב דהא אמר משביע עד א' חייב ודייקינן לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר עד אחד כי אתי לשבועה קא אתי הילכך כי כפר לאו עדות ממון כפר אלא עדות שבוע' ואכפירת עדות ממון הוא דחייב רחמנא אכפירת עדות שבועה לא חייב רחמנא ומר סבר עד אחד כי אתי לממון אתי שהרי עדותו ראויה שתצטרף עליה עדות אחרת ויתחייב בה הנתבע ממון ודחינן ותסברא והא אמר אביי הכל מודים בעד סוטה פי' קיימא לן שהסוט' אינה נעשית סוטה אלא עד שיקנא לה ותסתר ואם נסתרה בלא קינוי או קינא לה בלא סתירה אינו מועיל לה כלום עד שיקנא לה ותסתר ולאחר שמעידין עליה שנסתרה אם יבוא עליה אפי' עד אחד שנטמאה מפסדת כתובת' ונאסרת עליו לעולם ואם לא יבא עליה עד שנטמאה הרי היא אסורה עליו עד שמשקין אותה מי סוטה לברר אם נטמאה אם לאו ואם יגלה עליה מי סוטה שנטמאת הפסידה כתובתה ואין אנו צריכין לומר שנאסרה עליו שהרי מתה לה ואם יגלה שלא נטמאת תחזור להיתרה:

נמצא עכשו שהטומאה עצמה היא מפסדת אותה כתובת' והמעיד בה בממון עצמו הוא שמעיד דהוה ליה כמאן דאמר בפני נפרעה כתובתה זו או מחלה עליה דהיא עדות ממון דמה לי העיד על כתובה זו שהבעל פטור מלפרעה מחמת טומאה שנטמאה או מחמת שמחלה עליה או נפרעה אותה הלכך עדות ממון הוא והכופר בה מתחייב קרבן שבועה והסתירה גורמת לטומאה שאילולי הסתירה לא היינו יכולין להשקותה ולגלויי עליה אם נטמאת אם לאו הילכך עדות סתירה עדות גרמא היא שהרי הסתירה אינה מפסדת אותה כתובתה הטומא' היא שמפסדת אותה כתובתה כמו שאמרנו והסתירה גורמת לגלות אם נטמאת אם לאו בהשקייתה מי סוטה והיכא דאתא נמי עד אחד שנטמאה נמי אילולי הסתירה לא היו מאמינים אותו אלא עד שיעידו שני עדים שנטמאת כדגרסינן במסכת' סוטה (דף ב' ע"א) מן התורה עד אחד מהימן מנא לן דכתיב ועד אין בה וכו' ואמרינן נמי וטומאה בעלמא בלי קינוי ובלא סתירה מנ"ל דלא מהימן עד אחד דכתיב כי מצא בה ערות דבר נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר מה להלן שנים אף כאן שנים.

נמצא עכשו שהסתירה גורמת לנו להאמין עד אחד לטומאה הילכך המעידין בה למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי עדות ממון היא ואם כפרו בו ונשבעו חייבין קרבן שבועה ולמאן דאמר לאו כממון דמי לאו עדות ממון הוא ופטורים.

והקינוי הוא גורם דגורם שהוא גורמת לסתירה כמו שאמרנו:

למדנו עכשו מדברי אביי במשביע עד סוטה וכפר שהוא חייב בקרבן שבועת העדות משום דאע"ג דעד אחד הא המניה רחמנא דכתיב ועד אין בה וכיון שאילו העיד היתה יוצאה שלא בכתובה נמצא שכפירתו הפסידתו כתובתה ולפיכך חייב קרבן שבועה והכל מודים בעדי סוטה במשביע עדי קינוי שהן פטורין שאלו העידו בקינוי עדין צריך הוא לעדי סתירה הלכך הוה ליה גורם דגורם שהקינוי גורם לסתירה לפי שהסתירה בלי קינוי אינה מועילה כלום והסתירה גורמת להשקות אותה מי סוטה ולגלויי עלה אם נטמאת אם לאו ואלולי הסתירה לא היינו יכולין להשקותה מי סוטה וכשמשקה אותה ומתברר שנטמאת מפסדת כתובתה מחמת הטומאה.

נמצא שהטומאה היא המפסדת אותה כתובת' והסתיר' גורמת לגלות אם נטמאת אם לאו והקינוי גורם לסתירה ומחלוקת במשביע עדי סתירה פירוש כשמעידין בסתירה אינן מעידין על הטומאה ממש שהיא המפסדת אותה כתובתה אלא על סתירה בלבד הוא שמעידין והסתירה גורמת להשקות אותה מי סוטה לגלות אם נטמאת אם לאו וכיון שכן נמצא שכשמעידין אינו על דבר המפסיד אותה כתובתה ממש אלא על דבר הגורם לגלות אותו דבר המפסיד אותה כתובתה ולברר אותו:

וכיון שעדות גרמא היא ולאו עדות ממון ממש לתנא קמא דאית ליה דבר הגורם לממון לאו כממון דמי פטורים ולרבי אלעזר בר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי חייבין והרי למדנו מדברי אביי שמחלוקתן בדבר הגורם לממון הוא ועלה אמרינן ותסברא:

אלא דכ"ע ע"א כי אתי לשבועה קא אתי והכא בהא קמיפלגי מ"ס דבר הגורם לממון כממון דמי וכיון שהשבועה גורמת לממון שהרי אפשר שיפרוש מן השבועה וישלם מה שהוא תבעו נמצא עדותו עדות ממון וכשכפר מתחייב קרבן שבועה ומ"ס דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וכיון דלא עדות ממון הוא אינו מתחייב קרבן שבועה על כפירתו.