חדושי הר"י מיגאש על שבועות כו:

מיתיבי בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם ומיקמי דלוקים מינה תיובתא הא דייקינן עלה לברורה הא גופא קשיא אמרת גמר בלבו מנין ופירשה רב ששת הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא גמר בלב סתם ולא הוציא מנין תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם הנה מכל מקום היכא דגמר בלבו על השבועה ולא הוציא בשפתיו נתחייב וקשיא לשמואל ופירשה רבא הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים פירוש והוא הדין אם לא הוציא כלל לא פת חטים ולא פת שעורים.

גמר בלב להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם בשבועה דשמעת מינה מכל מקום דהיכא דגמר בלבו צריך הוא שיוציא בשפתיו ההוא מידי דגמר בלבו עליה כדקאמר שמואל.

מיתיבי מוצא שפתיך אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין תלמוד לומר כל נדיב לב כלומר בלב הדבר תלוי ואעפ"י שלא הוציא בשפתיו וכיון דלענין נדרים מתחייב על מה שגמר בלבו ואעפ"י שלא הוציא בשפתיו לענין שבועה נמי ניחייב על מה שגמר בלבו ואעפ"י שלא הוציא בשפתיו דהא נדר ושבועה חדא מילתא היא. ופרקי' שאני התם לענין נדרים דהא כתיב כל נדיב לב:

ואקשינן ולגמר מינה לשבועות ומהדרינן משום דהואי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד פי' נדרים של קדשים שני כתובים באים כאחד נדר הא דאמרינן כל נדיב לב תרומ' דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כלומר במחשבה תלויה מילתא ואף על פי שלא הוציאו בשפתיו וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.