חדושי הר"י מיגאש על שבועות כה.

רבינא אמר כי קתני מידי דחייל אמידי דבר אכילה ולא חייל אמידי דלאו בר אכילה כגון חלב ונותר ומוקדשין וטמא שאכל את הקדש ויו"הכ דהני כולהו חיובן באכילה הוא אבל שבועה דחיילא נמי אמידי דלאו בר אכילה לא קתני:

ואקשינן והרי הקדש דחייל ואפי' אעצים ואבנים דלאו בני אכילה נינהו וקתני אלא כי קתני מידי דחייל אמידי דאית ביה מששא אבל שבועה דחיילא אפילו על מידי דלית ביה מששא כגון שבוע' שאזרוק ושלא אזרוק לא קתני.

מתני' אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים וכו' שאזרוק לים ושלא אזרוק שזרקתי ושלא זרקתי.

איתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק רב אמר חייב ושמואל אמר פטור רב אמר חייב אתיא בלאו והן שהרי אפשר שישבע שזרק ואפשר שישבע שלא זרק ושמואל אמר פטור ליתיה בלהבא שאם ישבע שיזרוק איש פלוני צרור לים או שלא יזרוק שבועת שוא הוא ואינו שבועת ביטוי לפי שאין חייבין להבא משום שבועת ביטוי אלא כשישבע על דבר שיש בידו לקיימו אבל דבר שאין בידו לקיימו כגון שיזרוק איש פלוני ושלא יזרוק שבועת שוא היא ולאו שבועת ביטוי לימ' בפלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן קא מפלגי דתנן אמר רבי יהודה בן בתירא ומה אם הרשות שאינו מושבע עליו מהר סיני הרי הוא חייב עליה מצוה שהוא מושבע מהר סני כשישבע שיעשה אותה אינו דין שיהא חייב עליה אמרו לו לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן פי' שהרי אם נשבע שיעשה או אם נשבע שלא יעשה חייל' שבועתו ומקוים ביה להרע או להטיב דהיינו הן ולאו תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן שהרי אם נשבע שלא יעשה מצוה לא חיילא שבועתו כלל דמושבע ועומד מהר סיני הוא שיעשה אותו נמצא עכשיו שרבי יהודה בן בתירא מחייב מי שנשבע לקיים את המצו' ולא קיים משום שבועת ביטוי ואע"ג דלא משכחת לה בלאו ורבנן אינן מחייבין אותו משום דהא לא משכחת לה בלאו וממילא שמעת דמאן דבעי לאו והן בעי להבא ולשעבר ומאן דלא בעי הן ולאו לא בעי להבא ולשעבר דהא כי היכי דכתיב להרע או להטיב דהיינו לאו והן הכי נמי כתיב להבא ולשעבר דהא כתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה דאיתרבי מיניה לשעבר והיינו דאמרינן לימא בפלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן קא מפלגי ומהדרינן אליבא דרבי יהודה בן בתירא כולי עלמא לא פליגי השתא לאו והן לא בעי להבא ולשעבר בעי כלומר לאו והן דכתיב בהדיא לא בעי להבא ולשעבר דלא כתיבי בהדיא אלא מריבויא דקרא היא דקא אתי לא כל שכן כי פליגי אליבא דרבנן כו'.