חדושי הר"י מיגאש על בבא בתרא פח.

גופא אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן וכו'. והא דאמרינן דכי קייצי דמים כמאן דקניא דמי ה"מ לאחייביה באונסיה אי נמי דלא מצי מוכר למיהדר ולאפוקי מיניה דאף על גב דמוכר הא לא אמר ליה משוך וקני כיון דשוייה קמיה לזביני בעלמא ואתא האי ושקליה למחזייה אדעתא למיקנייה ולא קאמר ליה מידי קנייה לוקח דהא גלי מוכר דעתיה במאי דלא אמר ליה מידי דמינח ניחא ליה דלקנייה האי לוקח ולא מצי לאהדורי מיניה:

כמעשה דההוא גברא דאייתי קרי לפומבדיתא וכו' עד אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. דשמע מינה לזבינהו קיימי וקיצי דמי' ולא מצי מוכר לאהדורינהו מינייהו אבל ודאי אי בעי הלוקח לאהדורי מצי מהדר ליה דהא לאו בתורת קניין אגבהה הוא דשקלה אלא לבקורי הוא דשקליה ומצי למימר ליה שקול דידך דשפיר מהאי דבעינן למיזבין. ולענין אי חיובי באונסין אוקימנא בגמרא דנדרים (פ"ג דף ל"א) בזבינא חריפא דהנאת לוקח הוא וכו'. אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והוא דקייצי דמי דקנה לוקח אבל לא קייצו דמי משיכ' בלא פסיקת דמים לא קני לוקח:

משום דגמר בלבו לקנותו קנה מעש' פי' דלא גמירי דקנה לוקח בברירתו אלא לענין איתנוסי בלחוד אבל לענין מיקנייה ללוקח כי היכי דלא מצי לאהדורי למוכר אכתי לא קנייה ומצי לאהדורי דהא לאו בתורת דתיקני ליה הגביה כדאמרי' לעיל ואמאי חייב במעשר כיון דמחזירם לו לא קני:

משנה הסיטון מקנח מדותיו וכו' פירש בעה"ב הוא בעל האוצר שאינו מוכר אלא הרב' במקו' א'. והסיטון הוא שקונה הרבה במקו' א' מבעל האוצר ומוכר לחנווני. והחנווני הוא בעל החנות שמוכר לכל אדם מעט לצורך אכילתן ולפי שבעל האוצר אינו מודד תדיר שבפעם אחת מוכר הרבה מקנח מדותיו פעם אחת בשנה. והסיטון שהוא מוכר יותר ממנו לפי שהוא מוכר לחנוני בכל עת צריך לקנח מדותיו א' לל' יום. וחנווני שהוא מוכר בכל יום ובכל שעה לכל עובר ושב יותר מסיטון מעט מעט כדי צורך אכילתו צריך לקנח פעמים בשבת. ואית דמפרשי אתאן לתנא קמא ולא אליבא דרשב"ג ולא נהירא לי דאם כן לא סבירא לן הכי שהרי הלכה כרשב"ג ועוד דמסיים בה רשב"ג בד"א ועוד אם איתא דפליג אמאי לא תני שיעוריה כדקתני לעיל אלא דברי הכל הוא והיינו טעמא לפי שחנווני אינו יכול להטיף ללוקח ג' טיפין כדאמרינן לעיל הילכך מה שמשתייר בכלי לדבק בדופני הכלי ומשתייר הרבה והילכך צריך לקנחה תדיר אבל סיטון ובעל הבית חייבין להטיף ג' טיפין ואין משתייר בכלי כי אם מעט:

וממחה מקנח כמו ומחה ה' דמעה מעל כל פנים:

משקלותיו אבני משקל ששוקל בה לא כגון בשר. בד"א כל קינוחי' הללו בכלי הלח יין ושמן. ביבש פירות כמון ופלפלי'. חייב להכריע לו המאזניים מצד הבשר טפח יותר מהליטרא. ובגמרא מוקי' לה במקו' שנהגו:

היה שוקל לו עין בעין במקום שלא נהגו להכריע. נותן לו גירומיו אחד מעשרים בלח בגמר' מפרש לה. ובגמר' נפקא ליה דחייב ליתן לו משלו לבד המשקל: