חדושי הר"י מיגאש על בבא בתרא ז:

בהא נמי הילכתא כרב חמא. דלא קרעינן לשטרא דמדלא אפקיה בחיי אבוהון איכא למיחש דתברא זייפא הוא ודילמא כי גדלי יתמי דילמא מרעי ליה לתברא ולא מגבינן נמי לשטרא דאכתי לא איתרע תברא. ולא תימא כיון דטעמא דמילתא דלא קרעינן לשטרא משום דאמרינן איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון הוא ממילא שמעינן דדוקא היכא דמטי ליה זימניה דשטרא בחיי אבוהון וקא תבע ליה אבוהון בגויה אלא אע"ג דבתר דמית אבוהון מטא זימניה דשטרא כיון דהוה ידע דאיכא עליה שטרא אכתי איכא למימר אי האי תברא מעליא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון לאזמוניה לבי דינא למכפייה ולמקרע האי שטרא:

רשב"ג אומר לא כל החצירות ראויות לבית שער ולא כל עיירות ראויות לחומה. לית הלכתא כוותיה ואע"ג דאמרינן בעלמא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו וכו' הא אמרינן עלה אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן:

בעא מיניה ר' אלעזר מרבי יוחנן כשהם גובים לחומה דלתים ובריח א"נ בית שער ודלת לחצר לפי נפשות גובין או דילמא לפי שבח ממון גובין. א"נ לפי ממון הן גובין פירש לפי שעל עסקי ממון הן באין ולא על עסקי נפשות. איכא דאמרי בעא מיניה ר' אלעזר וכו' לפי ממון פירש ממון לבדו או דילמא אף לפי קירוב בתים הן גובים. בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא לפי שבח ממון הן גובין מיהו לישנא בתרא טפוי הוא דקא מטפייא דהאי שבח ממון לפי קירוב בתים הוא תדע שהרי אם יש שם שני בתים ששניהן קרובין ואין שוין בממון ודאי לפי שבח ממון הן גובין א"נ אם יש שם בית קרובה ואין בה ממון כלל כלום עולה על דעת שגובין ממנה כלל כיון שאין בה ממון למאי חיישא אלא בוודאי אע"פ שקרובה היא כיון שאין בה ממון אין גובין ממנה כלום הא למדת ששבח ממון הוא העיקר ומאי לפי קירוב בתים דקאמרינן אף לפי קירוב בתים שרואין בתחילה מי שיש לו ממון הרבה ומי שיש לו ממון מועט ואחר כך רואין מי שביתו קרובה להיזק ומי שרחוקה להיזק וגובין לפי כך וכן הלכה ורבינו חננאל ז"ל פסק לענין חצר שגובין לפי שבא ממון ולא איכפת ליה לפי קירוב בתים כלל ומסתברא כוותיה דכי אמרינן לפי קירוב בתים הני מילי בעיר דאיכא חצר דמקרבא ואיכא דמרחקא אבל חצר דכולהו בתים דילה קרובין נינהו אע"ג דחד מינייהו קריב טפי מחבריה ההיא קורבא ורוחקא מילתא זוטרתי היא ולא מעלה ולא מוריד וכן הדעת נוטה ודברים אלו אינן אלא בשעה שיש שלום בעולם ואיכא אימת מלכות ואין לחוש אלא למי שבאין בדרך ליסטות או לאקראי בעלמא אבל בזמן שיש מלחמה בעולם והמלכים מתגרים זה בזה מסתברא דבכי האי גוונא לא איכפת לן בין קירוב בתים כלל דלגבי כרכום שכובש את העיר קירוב וריחוק בתים חדא מילתא היא הילכך אין גובין אלא לפי שבח ממון ואם באין על עסקי נפשות גובין אף לפי נפשות הואיל ועל עסקי שניהם הן באין:

תוספתא (באלפסי) כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי וכו'. מפני שמרבה עליהם את הדרך מחמת הנכנסין והיוצאין אבל לשכינו אינו כופהו. כלומר אם אחד מבני מבוי עצמו הוא רוצה ליעשות רופא או אומן אין בני מבוי מעכבין עליו (והא דתניא בפרק לא יחפור אחד מבני חצר שביקש לעשות רופא אומן וכו' בני חצר מעכבין עליו) הני מילי בחצר אבל במבוי אין מעכבין עליו. ויש לפרש ולשכינו אינו כופהו כלו' שאם היה אחד מבני המבוי חייט או בורסי אין חבירו יכול לעכב עליו ולומר לו קא פסקת לי לחיותי: