חדושי הר"י מיגאש על בבא בתרא קמד:

תנא האי אומנות לאומנות המלך וש"מ דדוקא לאומנות המלך דכי מינוהו מחמת האחין ולהכי נפל לאמצע וכדתניא אחד מן האחין שמינוהו גבאי או פולמוסטוס וכו' אבל שלא לאומנות המלך כיון שאין האחין מתעסקין עמו באותה אומנות אלא הוא לבדו מתעסק בה אע"ג דמינוהו מחמת אחין לעצמו וכל שכן אם מינוהו מחמת עצמו:

חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו שלח רבין משמיה דרב אלעאי לא שאנו שחלה בפשיעה אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע. פירוש מפני שהרי הוא המתעסק לבדו באותה אומנות וכולן בטלין ממנה ונוטלין חלקם מן הריוח אבל שני שותפין שהן מתעסקין באומנות או בסחורה חלה אחד מהן אפילו באונס נתרפא משל עצמו:

האחין שעשאו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה השושבינו' חזרה לאמצע. פירוש אחד מן האחין ששלח שושבינות לאחר מנכסי אביו בחיי אביו אף על פי שעל שם עצמו שיגרה כיון שמשל אביו שיגרה כשהיא חוזרת עכשיו לאחר מיתת אביו חוזרת לאמצע ורמינן עלה הא דתניא שלח לו אביו שושבינות פירוש שלח לו שושבינות על שמו כשהיא חוזרת עכשיו לאחר מיתת האב חוזרת לאותו הבן ששילח' אביו על שמו ואין לאחין בה כלום. נשתלחו לאביו שושבינות. פירוש כלומר נשתלחה לאחד מן האחים שהשיא אביו אשה שושבינות כשהיא חוזרת עכשיו לאחר מיתת האב חוזרת לאמצע' פירוש מן האמצע ואוקמה רב אסי לבסוף לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש כדתניא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו במפרש שלח אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע ושמואל אוקמה ביבם. כלומר זה ששילחה אביו על שמו מת ויבם אחד מן האחין את אשתו ולפי שאותה שושבינות ראוי שהרי מת קודם שתחזור אליו לפיכך אין היבם זוכה בה בשביל ירושתו אלא חוזרת לאמצע. ואקשינן מכלל דהאיך משלם דקסלקא דעתך שזה שמת ארוס היה ומת קודם שיכנס את אשתו ולימא תנו לי וכו'. והא דאמרינן שלח לו אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע דוקא ששילחו אביו בשם בניו שנמצא שהבנים הן שושבינן והאי דקתני סתם כלומר שלא סיים אחד מן הבנים אבל אם לא שלחה בשם בניו אלא בשם עצמו שנמצא שהוא עצמו שושבין אם נשא האב אשה אחרת ושמח עמו אותו אחר שבעת ימי חופה ואחר כך מת האב קודם שתחזור אליו השושבינות חייב האיך לשלם וכשהיא חוזרת חוזרת לאמצע ואם מת האב קודם שישא אשה אחרת האיך לא משלם מידי דמצי אמר תנו לי שושביני ואשמח עמו נמצא עכשיו העולה בידינו מזה הדין שהאב ששלח שושבינות לאחר בחייו בשם אחד מבניו בפירוש כשהיא חוזרת חוזרת לאותו הבן שנשתלחה בשמו ואין לאחד מן והאחין בה כלום ואם שלח האב בשם בניו סתם בלי שיסיים אחד מהן כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע אלא מסתברא לן שאם הבנים כולי שמחו עם אותו שנשתלחה לו אותו שושבינות אינו חייב לשלם עד שישא כל אחד מהן אשה וישמח גם הוא עם כולן כמו ששמחו כולן עמו וכולן היו עמו שושבינין. אבל אם שמח עם אחד מהן ולא שמח עם כולן אינו חייב לשלם השושבינות כולו אלא משלשין אותה ומי ששמח עמו נוטל חלקו ומי שלא שמח עדיין עמו אינו נותן כלום עד שישמח עמו. והא מילתא דתליא בסברא הוא כיון דשילחה האב בשם בניו שנמצא כולן הן שושבינן אם אתה אומר שכיון ששמח עם אחד מהן נתחייב לשלם הכל נמצאת אתה מחייב אותו שנשתלחה אליו השושבינות להחזיר אותה בלי שישמח עם שושבינות ומדת הדין לוקה בכך ועוד למדנו שמי שהשיאו אביו אשה ועשה לו משתה ונשתלחה לו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע והיינו דקתני בברייתא נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע וליכא לאוקמה להא דקתני נשתלחה לאביו שושבינות בשנשתלחה לו בנשואי עצמו ושמח עכשיו עם המשלח בנשואי המשלח ומת קודם שיחזיר השושבינות חדא דאם כן האי נשתלחה לאביו נשתלחה לאב מיבעי ליה שהרי אין דרך לבן כי היכי דליתני אביו ועוד דמדאוקמה רבי יוחנן להא דקתני האחין שעשאו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה שושבינות חזרה לאמצע בשנשתלחה לאביו וקאמר הכי כי תנן נמי מתניתין נשתלחה לאביו תנן שמעינן דהא דקתני בברייתא נשתלחה לאביו שושבינות דלאו בנישואי עצמו הוא אלא בנישואי הבן דהא אחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב קתני במתניתין דאלמא בנשואי אחד מן האחין הוא דנשתלחה אותה שושבינות והיינו טעמא דחוזרת מן האמצע משום דכיון שהאב השיאו אשה לאותו הבן שנשתלחה לו והוא עשה לו ימי המשתה משלו כדקתני בהדיא נשתלחה לאביו שושבינות דאלמא אביו היה בעל המשתה נמצא דזו השושבינות שנשתלחה לו מכלל המשתה שעשה לו אביו ומכלל ההוצאה שהוציא באותו משתה היא חשובה וכאילו המשלח הלוה לאביו מה שהוציא באותה שושבינות ולפיכך כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע ודוקא במי שאביו השיאו אשה ועשה לו שמחה ומשתה משלו כמו שאמרנו אבל אם הוא עצמו נשא אשה והוציא בז' ימי המשתה משלו לאו דינא ולא דיינא דאינה חוזרת מן האמצע אלא משלו שהרי כאיניש מעלמא הוא חשוב בדבר זה ואין כאן דרך לאב כדי שיחזור השושבינות מכלל הנכסים. וזה שאמרנו דהיכא דעשה לו אביו משתה משלו דחוזרת מן האמצע לא תימא כיון שחוזרת מן האמצע נעשו כולן שושבינין ואינה חוזרת עד שישמחו כולן עמו דהא ליכא למימר הכי לפי שהדבר ידוע שזה המשלח לא עשה שושבינות אלא לזה הבן בלבד והוא הראוי לשמוח עמו ולא שאר האחין ואף על פי שהרי מן האמצע חוזר זו השושבינות זכות הוא לו שזיכה לו האב לזה הבן שנשתלחה לו שתהא חוזרת מן האמצע אבל המשלח אין לו בכך זכות עמהן אלא דינו עם זה הבן הוא ולא עם האחין וזה הבן הוא שתובע את אחיו בכך להחזיר מן האמצע הואיל וכאילו מלוה היא אצל אביהן וכיון שכן אין כאן דרך לאחין שישמחו עם זה המשלח:

ולענין מי ששלח שושבינות לאחר למדנו שאם שמח אותו שנשתלחה לו עם המשלח בנישואי משלח ז' ימי חופה ואחר כך מת המשלח חייב לשלם אותה שושבינות ליורשיו אבל אם מת המשלח קודם שישא אשה וישמח ז' ימי חופה אינו חייב לשלם ליורשיו דמצי למימר להו תנו לי שושביני ואשמח עמו ודוקא היכא דמית משלח ומי שנשתלחה לו קיים הוא דיכול למימר תנו לי שושביני ואשמח עמו אבל אם מת מי שנשתלחה לו והמשלח קיים ונשא המשלח אשה ועשה ימי המשתה ותובע את היורשין להחזיר לו את השושבינו' ששילח לאביהן כיון שהמשלח הרי הוא קיים ועשה ימי המשתה אין היורשין יכולין למימר כיון שלא שמח אבינו אין אנו חייבין להחזיר לך כלום לפי שיכול המשלח לומר העכוב אינו מחמתי שהרי נשאתי אשה ועשיתי חופה ואלו היה אביהן קיים היה שמח אלא חוזרין ועושין בכך לפי מנהג המקום מקום שנהגו לכפות היורשין להחזיר שושבינות למשלח מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. אמר הכותב אני אומר דאין הדבר תלוי במנהג (אמר המדפיס כבר קדמוהו הראב"ד וגם הרמב"ן בחידושיו ע"ש) ונהי דמנהג מבטל הלכה מיהו במקום דליכא מנהגא כיון דלא אתי עיכובא מחמתיה דהמשלח קיים גובין מן היורשין דשושבינות דינו כמלוה גמורה ולא דמי לקידושין דתלוי במנהג דקידושין לאו אדעתא דחזרה יהבינהו אלא אדעתא דקידושין והרי נתקדשה לו ונאסרה לכל העולם בשבילו הילכך תלוי דין קדושה בחזרה והדבר צריך עיון]. והא מילתא אע"ג דליתא בגמרא ילפינן לה מדתניא (דף קמ"ה ע"א) מקום שנהגו להחזיר קידושין מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין ואמרינן עלה לא שנו אלא שמתה היא אבל מת הוא אין מחזירין מאי טעמא יכולה לומר תנו לי בעלי ואשמח עמו אלמא כשמת הבעל והיא קיימת דהויא לה עיכובא מחמתיה מצי למימר תנו לי בעלי ואשמח עמו אבל כשמתה היא והבעל קיים דעיכובא מחמתה ליכא למימר הכי וחיובי היורשין נמי בדין להחזיר לא מחייבינן להו דהא מתה היא ולא שמחה עמו אלא עושין לפי מנהג המקום ואם נהגו להחזיר כופין היורשין להחזיר ואם נהגו שלא להחזיר אין כופין להחזיר הכי נמי לענין שושבינות כי אמרינן דמצי אמר תנו לי שושביני ואשמח עמו היכא דמיית מה משלח דהוה ליה עיכובא מחמתיה אבל היכא דמת מי שנשתלחה לו דעיכובא לאו מחמת משלח הוא אלא מחמת מי שנשתלחה לו עושין לפי מנהג המקום ואף על גב דהא איפסיקא הילכתא לקמן דאפילו מתה נמי קידושי לא הדרי התם לאו משום דמתה ולא שמחה בהדי בעל הוא דלא הדרי כי היכי דתפשוט מינה רמ לענין שושבינות דהיכא דמת מי שנשתלחה לו ולא שמח עם המשלח אין היורשין חייבין להחזיר אלא משום דסבירא לן דקידושין לטיבועין ניתנו הוא דאיפסיקא הילכתא הכי אבל לענין שושבינות לפי מנהג עבדינן כדקתני בברייתא לגבי קידושין מקמי דאפסיקא הילכתא לטיבועין ניתנו ואתרין מקום שנהגו שלא להחזיר למשלח היכא דמית מי שמשתלח לו הוא ומעשים דכל יום בימי רבינו הרב זצ"ל דלא היה כופה היורשין להחזיר למשלח כלום ואנו כך אנו דנין אחריו ועושין. ובמקום שנהגו להחזיר נמי דאמרי' מחזירין מסתברא לן דמנכו ליה יורשין למשלח מן השושבינות מאי דאכל ושתה בהדי מורישן כי ההוא דאמרינן לקמן אמר רב כהנא כללא דשושבינותא וכו' עד דאמר אביי נהוג בני גננא עד זוזא אתי בכריסיה ואפייה וכו' דלא גרע היכא דמית מהיכא דלא הוה במתא דמנכי ליה מאי דאכל ושתה בהדיה כדאמרינן הוה במתא איבעי ליה למיתי דשמע מינה דהא לא הוה במתא מנכי ליה כדבעינן לפרושי קמן הרי ביארנו דין השושבינות היכא דלא שמח מי שנשתלחה לו עם המשלח מחמת שמת אחד מהן וחלקנו את דינם אבל היכא דשניהם קיימין ולא מת אחד מהן נשא המשלח אשה עכשיו ועשה ימי משתה ולא שמח עמו מי שנשתלחה לו השושבינות דיניה שאם קרא לו המשלח לבא אליו לשמח עמו ולא בא נתחייב מי שנשתלחה לו להחזיר כל השושבינות בלי לגבות מיניה כלום שכיון שמשתלח הרי עשה ימי משתה ושלח לו ולא רצה לבוא מאי הוה ליה למשלח למעבד והיינו דאמר רב פפא הוה במתא איבעי ליה למיתי. וזה שאמר רב פפא שמע קל טבלא איבעי ליה למיתי במקום שנהגו בכך אבל במקום שנהגו שלא לבוא אלא בשליחות אינו חייב להחזיר לו כלום אלא עד שיקרא ולו וישגר בשבילו ואם לא קרא לו ולא שגר בשבילו שמחמת שלא קרא לו לא שמח עמו אין אומרים כיון שלא שמח מפסיד משלח השושבינות כולו דכי אמרינן הכי ה"מ היכא דלא שמח עמו מחמת דמית המשלח וקא תבעי השתא השולח יורשין דיליה למי שנשתלחה השושבינות דיכול למימר אילו היה אבוהון חי וקים ונשא אשה היה קורא לי והייתי שמח עמו כמו ששמח עמי עכשיו שמת תנו לי שושביני ואשמח עמו אבל היכא דמשלח קיים ונשא אשה ולא קרא לו למי שנשתלחה השושבינות לשמח עמו כיון שלא קרא לו הרי גלה דעתיה שלא רצה להתערב עמו בשמחה הלכך מנכה לו מה שאכל ושתה עמו בעת ששילח לו השושבינות שלו והשאר מחזיר לו והיינו דאמרינן לא אודעיה תרעומת אית ליה שלומי משלם ועד כמה אמר אביי נהוג בני גננא עד זוזא אתא בכריסיה אכליה כלומר ולא משלם ליה מידי ומזוזא עד ארבע מנכי ליה פלגא ומשלם פלגא. מכאן ואילך איניש איניש כחשיבותיה כלומר אם זה המשלח אדם חשוב הוא שאפילו יותר מארבע אצלו כפחות מארבע אצל אחרים הוא משלם ליה פלגא ומנכה ליה פלגא כדעבדינן בפחות מארבע אצל אחרים ואם אינו אדם חשוב כיון שיתר מארבע אצלו ממון חשוב בידוע שלא היה בדעתו בשעה ששיגרה לו אלא לדקדק עמו הדבר הלכך מנכה לו בכדי שאכל ושמח עמו והשאר מחזירין לו והכי נמי עבדינן היכא דלא הוה במתא דמנכי ליה מאי דאכיל ושתה כפום, הדין הנהגא דאמר אביי ויהיב ליה שארא והיינו דאמרינן כללא דשושבינותא הוה במתא איבעי ליה למיתי כלומר וכיון דלא אתא משלם ליה כוליה שושבינות מכלל דאי לא הוה במתא לא אמרינן איבעי ליה למיתי והוא לא מחייב לאשלומיה לכוליה שושבינות אלא מנכי ליה מאי דאכל ושתה בהדיה ומשלם ליה שארא כפום הדין מנהגא דאמר אביי בבני גננא. נקוט האי כללא בידך לענין שושבינות בדרך קצרה כי גבייתה בב"ד לא הויא אלא לאחר שישא המשלח אשה אבל קודם שישא אשה לא וכל שכן אם שמח בלי שישא אשה לעולם אינה נגבת שהרי כשיעשה בצנעה יכול לומר לו בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי וכל שכן אם לא עשה כלל וזה אינו צריך לא לפנים ולא לפני לפנים. ולאחר שנשא אשה המשלח הוא דפליגי שאם שמח עמו מי שנשתלחה לו הרי נתחייב להחזיר לו השושבינות שלו בין מת לאחר כך המשלח בין לא מת וגם זה אינו צריך לא לפנים ולא לפני לפנים. ואם שמח עמו מי שנשתלחה לו השושבינות הא ודאי רואין אם המשלח קרא לו ולא רצה לבוא הרי נתחייב מי שנשתלח להחזיר השושבינות כולו דמאי דה"ל למעבד עבד ואם לא קרא לו ולא שגר בשבילו אי נמי לא הוה במתא כלל והוא הדין אם מת מי שנשתלחה לו והיה אותו מקום מקום שנהגו להחזיר היורשין השושבינות בכי הא עבדינן כפום מנהגא דאמר אביי נהוג בני גננא, דמנכי ליה מאי דאכיל ושתי המשלח על דרך זה שאמר אביי והשאר מחזירין לו אלא שיש לחלק בדבר אחד בין היכא דהוה במתא ולא אודעיה להיכא דלא הוה במתא דהיכא דלא הוה במתא אין לו עליו תרעומת כלל והיכא דהוה במתא ולא אודעיה יש לו עליו תרעומת אבל למנין תשלומין דינם כמו שביארנו: