חדושי הר"י מיגאש על בבא בתרא קז:

האומר לחבירו חצי שדי אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו וכו'. אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ולוקח נוטל כחוש. ואקשינן והא משמנין ביניהן תנן פי' שהוא מלשון שומא דאלמא הלוקח אינו נוטל החצי שלו אלא בשומא בנתינ' שבח לחצי הכחוש מחצי היפה עד שישוו בדמים:

אמר ליה ולטעמיך אימא סיפא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום אמאי משמנין כלומר אי סלקא דעתך דהאי משמנין להשוות החלקים הוא ולתת שבח שבין היפה לכחוש הכא אמאי משמנין ביניהן והא חציו בדרום אמר ליה ואין לו אלא אותו החצי בין שהוא כחוש בין שהוא יפה:

אלא לדמי פי' כלומר זו השומא אינו להשוות החלקים בין כחוש ליפה אלא לידע כמה הוא שוה כדי שיתן לו דמיו לפי שכשמכר לו סתם מכר לו חציה בדרום בלי שיפרוש לו סכום דמים לפיכך שנינו משמנין ביניהם כדי שיתברר כמה הוא שוה אותו חצי שבדרום כדי שיתן לו דמיו והאי דקתני ביניהן כך פירושו כגון שהיתה השדה כולה שוה מאה זהובים ולפי שמכר לו עכשיו חציה שבדרום צריכין אנו לשום ולידע כמה ראוי ליתן ממאה זהובים אלו לרוח צפונית וכמה ראוי ליתן מהן לרוח דרומית שמתברר בכך כמה הוא שוה חציה שבדרום כדי שיתן לו דמיו. וכיון שכן רישא נמי דקתני משמנין ביניהן אינו להשוו' החלקים ולהשתבח בין כחוש ליפה אלא לידע כמה שוה כדי שיתן לו דמיו הואיל וסתם מכר לו בלי סיום סך הדמים ולעולם אינו נוטל אלא החצי הכחוש כמה ששוה וטעמא דמילת' משום דכיון דחציה סתם מכר לו בלי שיסיים לו אם כחוש אם יפה אמרי' יד בעל השטר על התחתונה ואין לו אלא כחוש ולא תימא ה"מ לטעמא דמאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר אלא אפילו למאן דאמר מוכר בעין יפה מוכר הני מילי לענין שיהא המקום עצמו המכור קנוי ללוקח בלי שישייר לעצמו המוכר שום זכות כלל כגון דרך וכיוצא בו ולענין שיהא לו לאותו מקו' המכור דרך על המוכ' ליכנס ולצאת עליו כדי שלא יהא צריך ליקח דרך במאה מנה או יפרח באויר הואיל ובעין יפה מוכר לו אותו מקום מכירה שלא יהא צריך עמה לכך אבל במוכר לחבירו חצי שדהו סתם שהוא לענין בירור המקום שמכר לו אי זה הוא אם כחוש אם יפה כשמכר לו חצי שדהו סתם אין כאן דרך לומר מוכר בעין יפה מוכר אלא יד בעל השטר על התחתונה הואיל והעיון בלשון השטר הוא מאי משמע אם חצי הכחוש אם חצי היפה ולכך אין לו אלא כחוש שהוא פחות שבמשמע. תדע דהא תנן המוכר את הבית לא מכר את היציע ולא את החדר שלפנים הימנו ולא את הבור ולא את הדות. אלמא שכיון שלא הזכיר לו לא יציע ולא חדר ולא בור ולא דות אלא בית ושדה אמרי' יד בעל השטר על התחתונה ואין לו אלא בית בלבד בלי יציע וחדר ושדה בלבד בלי בור ודות שהוא פחות שבמשמע הכא נמי כיון שחצי שדהו סתם מכר לו בלי שיפרש אם החצי היפה אם הכחוש אמרי' יד בעל השטר על התחתונה ואין לו אלא החצי הכחוש שהוא פחות שבמשמע ומעשים בכל יום בימי רבינו הרב זצ"ל וקא דיין שאינו נוטל אלא כחוש. ואפי' במתנה דלכולי עלמא נותן בעין יפה נותן הכא קא דיין שהנותן לחבירו חלק בשדהו בלי שבירר אם כחוש אם יפה ובלי שסיים הרוחות שאין לו למקבל מתנה אלא חלק הכחוש בלי שבח. ואם תשאל וכיון דאמרינן דלוקח נוטל כחוש ואוקימנא להא דקתני במתני' משמנין ביניהן שאינו להשוות החלקים וליתן שבח בין כחוש ליפה אלא לשום איתו חלק הכחוש לידע כמה הוא שוה כדי ליתן לו דמיו דאלמא כשמכר לו סתם מכר לו בלי פסיקת דמים אם כן אמאי קנה אותו הלוקח כלל כדי שנצטרך לשום אותו ולידע כמה דמים הוא נותן לו. והא קיימא לן שהמוכר בלי פסיק' דמים לא קנה לוקח עדיין כלום כדתניא בהדיא מדד עד שלא פסק שניהן יכולין לחזור בהן פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן. תשובה כי אמרי' שהמוכר בלי פסיקת דמים לא קנה לוקח הני מילי באומר לחבירו דבר זה אני מוכר לך סתם שכיון שלא הזכיר לו כמה הוא מוכר לו אע"פ שהוא שוה חמשים יש לו לומר לא הסכימה דעתי למוכרו אלא יותר מכדי דמיו במאה וגם הלוקח לא סמכא דעתיה לפי שאומר בלבו שמא יבקש בו יותר ממה שהוא שוה. אבל אם אמר לו דבר זה אני מוכר לך במה שיאמרו בני אדם שהוא שוה הרי פסק לו הדמים שמכר לו בהן לפי שכיון ששמין אותו עכשיו ומתברר כמה הוא שוה איגלאי מילתא שבאותן הדמים הוא שמכר לו וכמאן דפסיק ליה מעיקרא בשעת המוכר דמי. תדע דהא גרסי' בפ' השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך (ע"ז דף ע"ב) א"ל כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא אלמא אע"פ שלא פירש סך הדמים כיון שכשא"ל השמאין אינו יכול להוסיף על שומתן כלום ולבקש ממנו יתר כפסיקת דמים דמי וכיון שכן האי מתני' הכי נמי מיתוקמא כגון דאמר ליה חצי אני מוכר לך כמו שהוא שוה שכיון שתלה הדבר במה שהוא שוה ונמצא שאינו יכול להוסיף על שיוויו כלום ולבקש ממנו יתר כששמין אותו ומתברר כמה הוא איגלאי מילתא למפרע שבאותן הדמים מכר לו חצי שדהו וכמאן דפסיק להו מעיקרא בשעת המכר דמי:

הדרן עלך בית כור