ר"י מיגאש שבועות כט

השבועה מעיקרא ויפטר מהבאת קרבן אי נמי מן המלקות אם הוא מזיד אבל כפתוהו על העמוד אינו יכול לישאל לפי שכיון שכפתוהו נעשה כמי שלקה ואינו יכול לישאל כדשמואל דאמר שמואל כפתוהו ורץ מבית דין פטור דאלמא כיון שכפתוהו כמי שלקה דמי. ולא היא התם רץ והכא לא רץ כלומר כי אמרינן דכפתוהו כמי שלקה דמי היכא דרץ שאין אנו חייבין לחזור עליו ולהביאו לבית דין ולהלקותו אבל היכא דלא רץ כיון דחייבין אנו להלקותו כמה דלא לקה יכול הוא עדין לישאל על עיקר השבועה כדי שיפטר מן המלקות. אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד חייב פי' הראשונה היא הככר שעשה אותה תנאי ותלה בה השבועה שהרי כן אומר לא אוכל זו אם אוכל זו שנמצא הככר שעשה אותה תנאי ותלה בה השבועה היא הנקראת באכילה ראשונה והשניה היא הככר עצמה שנשבע עליה וכיון שכן הוה ליה פי' ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד הכי כלומר שכח התנאי שהיה בראשונה על אכילת השניה והיה זכור על השניה שנשבע עליה בלא תנאי שכיון ששכח התנאי שהיה בראשונה על אכילת השניה נמצא שזה שהיה זכור על השניה שנשבע עליה שעל שבוע' בלי תנאי היה זכור והא קמ"ל שאע"פ שהשבוע' מעיקרא על תנאי היתה והרי שכח התנאי כיון שהיה זכור על השבועה שנשבע על השניה ומכל מקום הרי אנו רואים שלא אכלה אלא לאחר שאכל התנאי שנמצאת השניה אסורה עליו חייב הוא על אכילת השניה שהרי במזיד אכלה ואותה שעה ששגג בתנאי שהיה בראשונה ושכח אותה לא מעלה ולא מוריד בדבר הואיל והשניה שעליה היתה שבועה במזיד אכלה לאחר שנעשית אסורה עליו באכילתו הראשונה שהיה בה התנאי אבל אכל את הראשונה במזיד והשניה בשוגג פטור כלומר אם היה זכור על התנאי שהיה בראשונה על אכילת חברתה אבל שכח איזה ככר הות שנשבע עליה פטור שהרי הככר שהית' השבועה עליה בשוגג הוא שאכלה. שתיהן בשוגג פטור. שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה מיחייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש למאן דאמר התראת ספק שמה התראה מיחייב למאן דאמר לא שמה התראה הכא כיון דהתראת ספק היא דהא בעידנא דאכליה לאיסוריה אכתי לא מיחייב עד דאכיל ליה לתנאיה הויא לה התראת ספק ולא מחייב תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה וזו בזדון עצמה ושגגת חברתה פי' אכל זו והוא יודע שכבר נשבע עליה ושכח התנאי שהיה בחברתה עליה וגם אכל זו והוא יודע שכבר נשבע עליה ושכח התנאי האחרת שהיה בחברתה עליה שנמצא שהשבועה שהיה זכור בכל אחת מהן על שבועה בלא תנאי הוא שהיה זכור וזה האופן הוא כנגד האופן דאמר למעלה ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד אלא שלמעלה היתה שבועה על האחת בלבד ועשה חברתה תנאי עליה ועכשיו כל אחת נשבע עליה וכיון שכן כשם שזה שאמר למעלה ואכל את הראשונ' בשוגג והשניה במזיד והתנאי שהיה בראשונה על השניה הוא ששכח והיה זכור על השבועה שהיתה בשני' שנמצאת שבועה זו שהיה זכור עליה שעל שבועה בלי תנאי הוא שהיה זכור כמו שפירשנו למעלה כך זו שנאמר למעלה בענין תלאן זו בזו ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה וזו בזדון עצמה ושגגת חברתה התנאי שהיה בכל אחת מהן על חברתה הוא ששכח והיה זכור על השבועה שהיתה בכל אחת מהן שנמצאת השבועה שהיה זכור בכל אחת מהן שעל שבועה בלי תנאי הוא שהיה זכור ולפיכך מתחייב על שתיהן כענין שפירשנו למעלה ואעפ"י שבשעה שאכל את הראשונה עדין לא נקבע בה האיסור שהרי איסורא תלוי באכילת השניה ועדיין לא אכל אותה מכל מקום כיון שהרי אכלה לבסוף ממילא נתחייב על אכילת הראשונה שהרי נתקיים לבסוף התנאי שתלה בו איסוריה וליכא למימר בכי הא דהתראת ספק דכי אמרינן דהתראת ספק היא הני מילי היכא דידע דשבועתו על תנאי הואי וקא אכיל ליה לאיסורא במזיד מיקמי דליכליה לתנאיה אבל הכא דבשבועה גרידא בלי תנאי הוא דידע כי אכיל ליה במזיד התראת ודאי היא דהא עדים איכא דמתרו ביה לאו קמייהו הוא דאשתבע כי היכי דלידעו דעל תנאי אשתבע דהויא לה התראת ספק אלא מחמת דשמעינן ליה דאמר דהאי ככר אישתבועי אשתבענא עליה קא אכילנא ליה הוא דקא מתרי ביה וכיון דעל מאי דשמעי' מיניה הוא דקא מתרו ביה התראת ודאי היא ולא התראת ספק. האי פירושא דהאי שמעתא וחזינא להו לחד מרבוותא פירושא דלא דייק גבן והאי פירושא דפרישנא טפי דייק ומסתבר. סליק פירקא בס"ד פרק רביעי דף ל' מתני' שבועת העדות נוהגת באנשים וכו' הא דתניא ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין אמרת וכי אנשים באין לדין ולא נשים וכו' עד מהו דתימא כל כבודה בת מלך פנימה נאמר כאן שני ונאמר להלן שני וכו' איכא למשמע מינה דנשים יקרות שאין דרכן להזדלזל ולבוא לבית דין בדין הוא שלא להוציאן לבית דין אלא לשגר להן הדין על ידי שלוחי בית דין כדי שלא יתזלזלו בביאתן לבית דין ומעשים לפני הרב בכל יום היה עושה כך. וכך היו עושים אנחנו אחריו:

דף ל"א ע"א הא דקתני במתני' ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד דייקינן עלה בגמרא לאפוקי מאי כלומר אי לאפוקי קרוב ופסול הא קתני לה בהדיא שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים בכשרים ולא בפסולים ומהדרינן רב פפא אמר לאפוקי מלך שאינו ראוי להעיד לא מחמת שהוא קרוב ולא מחמת שהוא פסול אלא מדכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ולאו אורח ארעא לזלזולי במלכא לאסהודי בבי דינא. רב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא וכו'. הא דקתני במתני' בפני בית דין ושלא בפני בית דין דייקינן עלה בגמ' במאי קא מיפלגי אמרוה רבנן קמי דרב פפא בדון מינה קא מיפלגי ר"מ סבר דון מינה ומינה פי' דשבועת העדות לא מיפרש בה המושבע מפי עצמו אלא המושבע מפי אחרים הוא דמיפרש דכתיב ושמעה קול אלה ועד שיהא בפני בית דין מדכתיב ואם לא יגיד ונשא עונו ולא אמרתי אלא במקום שאם מגיד זה מתחייב זה ממון ושבועת הפקדון לא מיפרש בה מושבע מפי אחרים דהא לא כתיב בה ושמעה קול אלה אלא ומעלה מעל בה' כתיב דהוא מושבע מפי עצמו לא שנא בבית דין ולא שנא שלא בבית דין וכיון דכתיב ביה בשבועת העדות נפש כי תחטא וכתיב בה נמי בשבועת הפקדון נפש כי תחטא ילפינן ליה לשבועת העדות דמושבע מפי עצמו חייב משבוע' הפקדון וילפינן לה לשבועת הפקדון דמושבע מפי אחרים חייב משבועת העדות וקא מיפלגי השתא ר"מ ורבנן בדון מינה ומינה ובדון מינה ואוקי באתרא קא מיפלגי ר"מ סבר כיון דמושבע מפי עצמו בשבועת העדות מפקדון ילפינן לה ואמרינן מה שבועת הפקדון בין בבית דין בין שלא בבית דין אף מושבע מפי עצמו דשבועת העדות נמי בין בבית דין בין שלא בבית דין יהא חייב ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרא כיון דקם לן חיוב מושבע מפי עצמו שבועת העדות משבועת הפקדון מוקמינן לה באתר' ולא מחייבינן לה אלא בבית דין כדינה דשבועת העדו' במושבע מפי אחרים וכו' פשוט הוא. ע"ב מתני' וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות ואינן חייבין על שגגת העדות פי' דכיון דשגג שיש לו אצלו עדות הוה ליה אנוס ופטור ועלה אמרינן לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי דאי משתבע חד אמר הכי אמר רב וחד אמר הכי אמר רב ואמר רב כחד מינייהו וקאמר ליה אידך ואנא בשיקרא אשתבעי ואמר ליה רב את לבך אנסך דאלמא מאן דשגג במידי ואשתבע עליה דאנוס הוא ופטור מקרבן שבועת ביטוי וכו' כלו' וכיון דתנינא לה מאי קמ"ל רב התם במעשה דרב כהנא ורב אסי ומהדרינן אצטריך סלקא דעת' אמינא הכא לענין שבועת העדות הוא דלא כתיב ונעלם הוא דבעינן דלא מיחייב בשוגג אלא עד דהויא קרוב למזיד ואיזה זה מי שהזיד בעדות ושגג בשבועה כדקתני במתני' ועל שגגתה עם זדון העדות אבל