ר"י מיגאש בבא בתרא כד

על גבי קרקע קנה אלא לאו שמע מינה דבמודד לתוך קופתו הוא דקנה כדאמרינן לעיל אבל מדד והניח על גבי סימטא לא קנה בקרקע הוא דמתוקמא ודאמרינן לא ברשות הרבים דחייא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה וכיון דמתני' בסימטא היא לא משכחת לה אלא במדה דמוכר וקא מדד לה המוכר או הסרסור כמו שאמרנו לעיל דאי במדה דלוקח הוה ליה כליו של לוקח בסימטא וקיימא לן דכליו של לוקח בסימטא קנה ולא בעי משיכה. כדתניא ואם היה מדה של אחד מהם כלומר של לוקח קנה בחצר שהיא של שניהם ובמדת סרסור נמי לא מתוקמא דהא קיימא לן דמדת סרסור אם נתמלא המדה ללוקח כדתניא ארבע מדות במודדין וכו' עד במה דברים אמורים במדה שאינה של שניהם שהיא מדת סרסור ותנן נמי במוכר יין ושמן לחבירו עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח ואוקימנא במדת סרסיר אלמא מדת סרסיר כיון דנתמלאת קני הלוקח בסימטא ואע"ג דלא משך הלכך לא מיתוקמא אלא במדה דמוכר בדקא מדד ליה המוכר או הסרסור כדבררינן ומשום הכי מדד ולא משך לא קנה:

דף פה ע"א רב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונים בכ"מ חוץ מרה"ר ומוקים לה לקמן בדאמר ליה זיל קני כלומר יקנו כליך וכיון שנעשה ללוקח בכליו כאילו נעשה ברשותו חוץ מרשות הרבים לפי שאין לו רשות להניח שם כליו. ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו ברשות הרבים אמר רב פפא ולא פליגי האי דקאמרי רב ושמואל חוץ מרשות הרבים רשות הרבים הוא שאין לו בו רשות כדי להניח שם כליו והאי דאמרינן רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו ואפילו ברשות הרבים לאו ברשות הרבים ממש הוא אלא סימטא אבל רשות הרבים ממש דכ"ע כליו של לוקח אינו קונה בו. ואותבינן עלייהו דרב ושמואל דאמרי כליו של לוקח קונה לו בכל מקום חוץ מרשות הרבים דאינו קונה ועלייהו דרבי יוחנן ור"ל נמי ואליבא דרב פפא דאמר דכולי עלמא כליו של לוקח ברה"ר לא קנה מהא דתניא ארבע מדות במוכרין עד שלא נתמלאה המדה למוכר משנתמלאה המדה ללוקח בד"א במדה שאינה של שניהם פירש כגון שהיתה המדה של סרסור אבל אם היתה המדה של א' מהן פירש של לוקח ראשון ראשון קנה ברה"ר ובחצר שאינו של שניהם פירש והוא דאיכא שיתות במדה וכדבעינן למימר לקמן (דף פ"ז ע"ב) אבל ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ברשות הלה המופקדין אצלו שאינו לא למוכר ולא ללוקח לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו פירש מפני שאין לו רשות להניח כליו בחצרו של חבירו. קתני מיהא אבל אם היתה מדה של א' מהן שהוא הלוקח ראשון ראשון קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם מאי לאו ברשות הרבים ממש אלמא כליו של לוקח ברשות הרבים קנה. ופריק לא סימטא ואמאי קרי לה רשות הרבים לפי שאינה רשות היחיד ואקשינן והא דומיא דחצר שאינה רשות של שניהם קתני מה התם דלית ליה רשותא לאנוחי ביה כלל הכא נמי דלית ליה רשותא לאנוחי ביה כלל דהוא רשות הרבים ומהדרינן לא מאי חצר שאינה של שניהם נמי דאינה מיוחדת לחד מינייהו כלומר דאינה מיוחדת לא' משניהם אלא אתרווייהו הוא דאית ליה לכל חד וחד מינייהו רשותא לאנוחי בה משום הכי קנה לוקח אבל חצר שאינה של שניהם ממש אלא לאדם אחר שאין לאחד מהן רשות בה וכן רשות הרבים שאין לא' מהן בה רשות כליו של לוקח אינו קונה שם כלום לפי שאין לו רשות להניח שם כליו. וא"ת היכי סליקא אדעתין מעיקרא דהאי חצר שאינה של שניהם דקתני חצר של אדם אחר היא אלמא כליו של לוקח ברשות שאינה של שניהם אלא לאדם א' קניא והא בהדיא ברשות הלה המופקדין אצלו לא קני עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו אלמא כליו של לוקח ברשות שאינה של שניהם אלא לאדם אחר לא קניא. לא דמי רשות שאינה של שניהם אלא לאדם אחר לרשות הלה המופקדין אצלו דאילו רשות שאינה של שניהם אלא לאדם אחר לית ליה לחד מינייהו רשות לא למוכר ולא ללוקח ומשום הכי סלקא אדעתין דכליו של לוקח קניא ביה דהא לית בהא רשותא למוכר אבל רשות הלה המופקדין אצלו וכיון שהשאיל בעל חצר מקום למוכר להניח שם פקדונו נמצא אותו מקום קנוי למוכר וכרשותו דמי ומש"ה לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו תדע דהא גבי רשות מוכר קתני לה אלמא דינה כדין מוכר:

דף פה ע"ב בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר כגון פסק ונתן לתוך המדה של לוקח או מדד המוכר במדה שלו ושפכן לכליו של לוקח והבית של מוכר הוא קנה לוקח כאילו נתן לתוך רשותו כיון דהוי בכליו או לא קנה לוקח דרשות עיקר והכלי בטל הוא לגבי הרשות ולהכי בעי קנה לוקח ואע"ג דברה"ר לא קני כליו דלוקח משום דאין רשות לו להניחו שם קבעי ברשות מוכר כיון דברשות מדד שם מקני ליה כליו פי' קנה לוקח או לא (אגירסת הרי"ף קאי דלא גריס לוקח) אמר ליה תניתוה זרק לה גיטה לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת אע"ג דקלתה ברשות דבעל קא מנחה קניא ליה לגגו דאית בה אלמא של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח. אמר ליה רב נחמן מאי טעמא קא פשטת ליה מההוא דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא דאמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהיתה קלתה תלויה בה אבל אם היתה קלתה בקרקע שהוא חצרו של בעל אינה מגורשת דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח:

רב אדא בר אהבה אמר וכו' רב משרשיא אמר כגון שהיה בעלה מוכר קלתות פי' וקנתה ממנו קלתה וקנאתו דהגבהה והוי ליה כליה והניחוה לפנינו בקרקע שהוא חצר של בעל דבההיא הנאה דקא זבנא ליה מיניה לא קפיד עלה בהנחת אותה קלתא בחצרו והוי כמו שהשאילה מקום הקלתא דה"ל כליו של לוקח ברשות לוקח ומש"ה כי זריק ליה לגט לתוך קלתה קנתה הגט ונתגרשה אבל אם לא קנתה זו הקלתה מבעלה אינה מגורשת דה"ל כליו דלוקח ברשות דמוכר דלא קנה לוקח. אלא פשוט ליה מהא דקתני ברשות מוכר לא קנה לוקח עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו מאי לאו בכליו דלוקח אלמא כליו דלוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ופריק לא בכליו דמוכר אבל כליו דלוקח קונה אפילו ברשות מוכר. ואם תאמר אם כן אמאי קתני רישא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם דמשמע דקאי נמי על הא דאמרינן אם היתה מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה ברשות הרבים הוא דאמרינן ולא במקום אחר הא בעינן מימר דכליו דלוקח קונה אפילו ברשות המוכר. ויש לומר דלא קאי כי אם ארישא דקתני משנתמלאה המדה ללוקח דקאי במדת סרסור ומדת סרסור כי נמלאה לא הוי כמדה דלוקח ממש ולא קני כי אם ברשות הרבים ולא ברשות מוכר. א"נ דקאי נמי אאם היתה מדה של אחד מהם ושאני שאר כלי דלוקח ממדה דלוקח וצריך עיון אי בכליו דמוכר אמאי נקיט ברשות מוכר אפילו ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם לא קני עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו אלא דעדיפא מיניה אקשי ליה ודייקינן מדרישא בכליו דמוכר סיפא נמי בכליו דמוכר כלומר כיון דקא מוקמת לה להאי דקתני רישא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו בכליו דמוכר ממילא שמעת דסיפא נמי דקתני ברשות הלוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח דבכליו דמוכר הוא ואי בכליו דמוכר הוא אמאי קנה לוקח כלומר אי אמרת בשלמא דהא דקתני רישא ברשות מוכר לא קנה לוקח עד שיגביהנה וכו' בכליו של לוקח הוא אלמא כליו של לוקח ברשות מוכר