ר"י מיגאש מו

המונע מהתשמיש שישאר מעוכב מתשמיש המטה ומתשמיש הבית כפי הנהוג במקומות הללו שנאמר בכל כיוצא בו אטו בשפטני עסקינן. ועוד שענין הנשואין שכתב לה הוא שלא יקח עליה צרה וענין הצרה הוא שלא תשתתף עמה בבעל כמו שאמרו אם תענה מתשמיש שהוא מניעת התשמיש מכל וכל ואם תקח מצרות שהוא ההשתתפות בתשמיש לצרר אותה בו וכשהיתה נטולה מן היהודים בענין זה מכל וכל הנה כבר נתבטל ענין היות לה צרה ואין זה נכנס תחת התנאי שהתנה לה לפי שתנאי זה התנה לה בו כשתהי' היא ראויה להשתמש וראויה לעשות צרכי ביתה אבל אם היתה אסורה לשמש ודאי לא עלה בדעתו שיהא יושב ומצטער ועכ"ז יפרע לה כתובתה. ודבר זה נדון אותו באומדן דעתא שיכול לומר לה אני לא נתחייבתי בזה אלא כשארצה להנשא בעוד שאת ראויה לתשמיש אבל בשתהיה בלתי ראויה לתשמיש ואני עומד בעמוד והוצא לא הקניתי לך. ובכל כה"ג אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה כו' ובכל כיוצא בו אמר הרב ז"ל ומ"מ לא מפקינן ממונא. ומה שאמר האומר שאינו חייב בפו"ר הואיל ויש לו זכר ונקבה וכבר קיים מצות פו"ר. זו אינה טענה לפי שלא נאמר זה אלא לענין שאין לנו עליו דין ודברים אם לא ירצה להנשא להיות שכבר קיים מצות פו"ר אבל אם הוא רוצה בזה לא למעננו ממנו: ועוד דמדאוריי' הוא דקיים מצות פו"ר אבל מדרבנן לא קיים הואיל והלכה כרבי יהושע (יבמות דס"ב ע"ב) דאמר נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע זרעך כו' וא"ר מתנה הלכה כר' יהושע ואמר רבינו הרב ז"ל והאי מילתא דרבנן היא אבל דאוריי' כיון שיש לו זכר ונקבה קיים מצות פו"ר וא"כ יש לו לומר לא ניחא לי דאיקרי עובר על דברי חכמים ועוד לא ניחא לי דאצטער בפרט במקומות הללו שכשהאשה נדה מתעכבים כל צרכי הבית בכלל סימן קל שאלה אלמנה שמשכנה קרקע של יתומים לצרכי בניה היתומים והיא ידוע' בנאמנות ושאינה מפסדת הנכסים ומתה ולא נשבעה אם יש לב"ד ליקח זה מהקרקע שהוא מיוחד בכתובתה אם הניחה לבניה קרקע המיוחד בכתובתה או הואיל ולא נשבעה אין הפרש בזה בין מיוחד ובין בלתי מיוחד ואין לב"ח כלום: תשובה האלמנה שמשכנה קרקע מקרקעות בניה היתומים אם משכנה אותו לצרכיהם במזונות וכיוצא בהן ונעשה זה בעיר שאין בה ב"ד ולא היה אפטרופוס ליתומים אלא היא היתה הממונה עליהם והמפקחת בעסקיהן מה שעשתה עליהם עשוי ומקוים ואין היתומים יכולים לבטל אותו כל עוד שלא נראה על מעשיה סימן חסרון דעת או שעברה ועשתה דבר מן הדברים שמנעו רז"ל את האפוטרופוס מלעשותו כמו למכור בשוק ולגאול ושאר הנזכר בבריית' לפי שאמרו במשנה יתומים שסמכו אצל ב"ה חייב לעשר פירותיהן כו' ואמרו בתלמוד ההיא סבתא דהוו סמיכי גבה הנהו יתמי הויא להו תורת' שקל' זבינתה ניהליהו אתו קרובים קמי רב נחמן אמרו ליה מאי עבידתה דמזבנא אמר להו יתומים שסמכו אצל ב"ה תנן כו' ואם לא משכנה אותו לצורך מזונות וכדומה להן אלא לגאול קרקע אחר או לקנותו או לשאר הדברים שאין האפטרופוס יכול לעשותם או היתה העיר שנעשה בה זה עיר שיש בה ב"ד קבוע או שהיה ליתומים אפטרופוס זולתה אין מה שעשתה עליהן עשוי ויש להם להוציא הקרקע מיד הממושכן אצלו ואם רצה מי שנתמשכן אצלו לחזור עליה מצד האחריות. חזינן אם הוזכר בשטר המשכונה שהיא משכנה אותו בעד היתומים מצד המינוי עליהן והפקוח בעסקיהן מבלי שקבלה לו בזה על עצמה אחריות אין לו לחזור עליה בזה ולא על נכסיה מצד אחריות הואיל ובררה הדרך שבו משכנה אותו ואיהו דאפסיד אנפשיה בהיותו מתרצה למשכן אותו ממנה מבלי שנתמנית להיות אפטרופה על היתומים ומבלי עצת ב"ד ואם לא נזכר במשכונ' שהיתה בעד היתומים אלא שמשכנה בשמה או שנזכר זה במשכונה אלא שקבלה על עצמה האחריות בזה אז יחזור מי שנתמשכן אצלו מצד האחריות על נכסיה ויגבה מהקרקע המיוחד בכתובה שאין צריך בו לשבועה כמו שאמרו ייחד לה ארע' בארבע מצרנהא בלא שבועה ויהיה זה אחר שתראה שטר הכתובה בב"ד. וכך הדין: סימן קלא אם רצה היחיד לקרוא פסוקי הקדושה בניגון על הדרך שנקראים במקרא מותר לו לעשות לפי שכשהוא קורא אותם בניגון הוי כאדם הקורא אותם ויצא מכלל מה שאמרו כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה וכזה הורו הגאונים ז"ל. ואם יש בו עשרה ורצה אחד מהן לפתוח ובא לציון וסדר קדושה מיושב אין בזה כלום אלא שראוי לו לכתחלה להיותו עומד: סימן קלב ראובן ושמעון שהיו הולכין מי תשמיש ביתו דרך סילון אל בית שמעון והיו מתקבצים עם מי תשמישו של שמעון בעוקה שתחת הארץ וכשהיו מצטרכים לפנות העוקה אחר שנתמלאה היה אומר שמעון לראובן תן עמי בהוצאה לפנות העוקה והיה אומר לו ראובן איני חייב בכלום הואיל ויש לי מימי להמשיך אל העוקה ואתה עשה בהם כרצונך יורנו (אדונינו) ושכרו כפול (מן השמים): תשובה חייב ראובן לפנות העוקה שבביתו לפי שאם אינה מתפנת לא ימצא שמעון מקום שיבואו שם מי תשמישו ועיקר מה שנשתעבד לו חצר שמעון הוא שיעברו מי תשמישו דרך החצר ללכת אל העוקה לא שילכו וינוחו בביתו וראיה ממה שאמרו וחלופיה במיא דמיטרא א"כ נתחייב את העליון לפנות המים עם התחתון באופן שימצאו מביתו מקום ללכת שם הואיל וכבר אמרנו שאין לו שעבוד על ביתו של שמעון אלא לשים מימיו שם בעוקתו לא להטילם עליו: סימן קלג ראובן היה דר עם לאה אמו בבית שהיה קנוי בידם אחר מות יעקב אביו של ראובן הנז' בעלה של לאה ונשאר הבית ביד שניהם זמן ארוך מעת שהיה ראובן קטן עד שגדל והיה יושב בחנות מסתחר בשלו ואמו דרה עמו בבית הנזכר כדרך הבן הדר עם אמו וראובן בנה בבית וסתר וחדש בו עליות והבן היה נכנס לבנין ופורע שכירו' הבונים והאם היתה משתמשת בבית כדרך האם עם הבן בענייני הבית וטענה לאה שחצי הבית הוא שלה וראובן טוען שכולו שלו ושאלו אותם אם יש ביד אחד מהם שטר או ראיה או שטר המקח בשם מי שהוא ואמר ראובן הנה הבית ידוע הוא שהיה של דודי והמיר דתו ומכרו לי בדמי' מועטים ודודו המומר מודה שמכרו לראובן בן אחיו וממנו קבל את הדמים והבית ידועה לו עוד טען ששטר המכר היה בשמו ולקחתו אמו והטמינתו השיבה לאה כן הוא שאתה פרעת דמי הבית ושטר המכר היה בשמך אבל אני נתתי הממון שפרעת בחצי לחלקי