ביאור יש"ר על התורה, במדבר ט:י

דבר אל בני ישראל, לא לבד לשואלים אלה כ"א לכל ישראל, ולדורות עולם בכל עת שיקרה להם כזאת:

איש איש, שלא ינהג דין פסח שני אלא בהיות הטמאים יחידים, אבל אם היו רוב הקהל טמאים ישחטוהו בטומאה ויאכלוהו בטומאה, כי הטומאה נדחית בצבור:

כי יהיה טמא לנפש, והוא הדין לשאר הטומאות, אמנם זכר טמא נפש לפי שבזה היתה השאלה:

או בדרך רחקה, כל מי שעומד בתחלת בין הערבים במקום שלא יגיע לעזרה בשעת שחיטה דרך רחוקה היא לו, ויתכן שהניקוד שבמלת רחוקה רומז שאינו רחוקה ממש, אלא דרך רחוקה לו בעשיית הפסח, ולכך חזר ואמר ובדרך לא היה ולא הזכיר רחוקה, והנה צוה הכתוב לטמא ולמי שהיה בדרך רחוקה לעשות השני והוא הדין לכל מי שלא עשה הראשון ואפילו במזיד שחייב לעשות השני כדברי רבותינו:

לכם או לדרתיכם, כי לא לשואלים לבד בא הצווי:

ועשה פסח לה', וירצה לעשות קרבן ה' במועדו: