ביאור יש"ר על התורה, במדבר כא:ט

והיה אם נשך הנחש את איש, זה אות כי לא סרו הנחשים מיד אלא עוד היו מנשכים את העם, ובכל פעם שנשך הנחש את איש, היתה הרפואה ביד הנשוך ובבחירתו, שאם הרהרו תשובה בלבם והביטו אל נחש הנחושת מתרפאים, ואם לאו היו מתים:

והביט וכו' וחי, אין בטבע ההבטה לרפאות את הנשיכה, כי נהפוך הוא שההבטה בדברים הארסיים ובצורותיהן תוסיף המחלה יותר, אלא בגזירת השם נתרפאו בדרך כלא, כי הוא ממית ומחיה, ומסיר הנזק במזיק עצמו, וזאת ישיבו אל לבם ויכנעו לפני ה', וכן אמרו בר"ה וכי הנחש ממית ומחיה, אלא כל זמן שישראל מסתכלין ומשעבדין לבם לשמים מתרפאין וכו':