ביאור יש"ר על התורה, במדבר יז:ו

וילנו כל עדת, המתלוננים האלה לא היו מאמינים כי שריפת החמשים ומאתים איש הוא אות על קדושת אהרן ובניו ועל יתרון הלוים שנבחרו לעבוד תחת הבכורים, כי לדעתם היה העונש ההוא בעבור הקטורת שהיתה אש זרה אשר לא צוה ה', ושלכן צוה ה' ואת האש זרה הלאה, וכמו שמתו נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה עם היותם כהנים, כן נענש קרח וכל עדתו אע"פי שמן הדין ראוים היו להיות כהנים, וחשבו העם שמשה מעצמו נתן העצה הזאת כדי להמית בה עם רב מישראל, אבל השם לא צוה שיקריבו הקטורת הזאת, אולם אהרן לא מת כי קטרתו היתה קטרת הבוקר, ולכן נתלוננו עליהם על העצה הזאת, שהיה להם לתת אות או מופת אחר, במטה או בזולתו:

ממחרת, ממחרת היום שנשרפו החמשים ומאתים איש:

אתם המתם, בעצתכם הרעה גרמתם שימותו:

את עם ה', אמרו בלשון הזה את עם ה' כי היו עדיין מחזיקים במחלוקת קרח שאמר כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', וכחשו בהבדל שיש בין זרע אהרן לשאר הלוים, ובין שבט לוי לשאר השבטים, אלא לדעתם כל בני ישראל היו עם ה', ולכן משה ואהרן חטאו חטאה גדולה בהמיתם את עם ה' הקדוש: (ז)

וירא כבוד ה', לפי שהיו מכחישים בנבואת משה ובדברי ה' והדבר נוגע בכבוד שמו ית', לכן נגלה מיד אל משה ואהרן כדי להעניש את המנאצים ההם, כי השם ית' נפרע בזרוע עזו במי שחוטא מצד אפיקורוסות, והנה לא אמר כאן וירא כבוד ה' אל כל העדה לפי שלא היו ראוים לגילוי הכבוד וכבר נחתם גזר דינם, ולכן משה לא התפלל עליהם בראותו שאין להם תקנה, ורק צוה לאהרן שיקטיר הקטורת כדי לכפר עליהם: