ביאור יש"ר על התורה, ויקרא ט:ד

ושור ואיל לשלמים, לא כאילי המלואים, אלא שלמים ממש, שינהגו בהן כדין שאר השלמים:

לזבח לפני ה', לעשות זבח שמחה לפני ה', לשמוח על כל הטובה שעושה, עם ישראל שמשרה שכינתו בתוכם, כמו שזבח המלך שלמה ביום חנוך המקדש שלמי שמחה ולא נזכר בענין מי אכלו את הבשר, ויראה שהיה בשרן נאכל לכל אדם, ואכלוהו זקני ישראל בשמחה לספר בקהל עם חסדי ה' אשר עשה לישראל:

ומנחה בלולה בשמן, כמנחת נדבה האמורה בפרשת המנחות, ורק כאן מצינו מנחת נדבה בצבור בפני עצמה, ולכן הוצרך לפרש בה דין שאר מנחות, ואמר (לקמן י' י"ב) ואכלוה מצות לפי שהיא מנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות:

כי היום ה' נראה אליכם, להשרות שכינתו במעשה ידיכם, לכך הקרבנות הללו באין חובה ליום זה: