ביאור יש"ר על התורה, ויקרא ז:טז

ואם נדר או נדבה, נדר שהיה בצרה או בדאגה ונדר נדר לה' שאם יקרנו כך או כך יביא קרבן שלמים, ונתקיים חפצו ומקריב נדרו, ונדבה שנדבה רוחו להקריב קרבן לה', וכשקבל עליו נדר או נדבה, דינו כאמור בענין שנאכלת לשני ימים ולילה אחד, ואינה טעונה לחם:

זבח קרבנו, קרבן להיות זבח לקרואים עליו:

ביום הקריבו, הפסיק בנגינה תחת יאכל, לפי שנאמר למצוה שראוי לו לאכול ממנו ביום ההקרבה:

וממחרת, התיר הכתוב לאכול אותו שני ימים, ואילו אמר וביום השני, היינו מפרשים גם זה עם לילה שלאחריו, כפי הכלל שהנחנו שכל יום האמור בקרבנות הוא של כ"ד שעות, על כן אמר וממחרת, ללמדנו שאינו אלא יום שאחר הלילה הראשון, לא אור ליום שלישי, כי אין מחרת בכל המקרא אלא על יום של מעשה בראשית המתחיל מן הלילה:

וממחרת והנותר ממנו יאכל, ממה שכתב ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת, הייתי אומר שיאכל מקצתו ביום ראשון ומקצתו ביום שני, וצריך להשאיר ממנו לאכילת המחרת, על כן חזר ופירש והנותר ממנו יאכל, הנותר מאכילת ראשון, לא שישאיר בכונה כלו או מקצתו ליום המחרת, והכתוב מלמד בנותר שני דברים: אמר תחלה ביום הקריבו את זבחו יאכל, שמצוה עליו לאכול כלו ביום הקרבתו, ואח"כ אמר וממחרת, שאם לא אכל ממנו כלום בראשון, יוכל לאכלו כלו ממחרת, וכן אם אכל מקצתו ביום ראשון, הנותר ממנו יאכל למחרתו, ואינו בא בק"ו שהייתי אומר על כל פנים יאכל כלו ביום אחד או בראשון או בשני: