ביאור יש"ר על התורה, ויקרא יז:יד

כי נפש כל בשר, דם החי לבדו נוצר שתוכל הנפש להתקשר עמו, כי דמו בנפשו הוא, שיש בדם חלקים דקים המתפעלים מכחות הנפש ועוזרים לפעולותיה, ואם אין אלה אין קשר בין הנפש והגוף, ובעבור אלה החלקים שהן בדם הכנה לפעולת הנפש, והם נשארים בו בצאת הנפש, אמרתי לבני ישראל בעלי הנפשות היקרות שהבדלתי מכל העמים להיות לי דם כל בשר לא תאכלו, אפילו ממינין שאינן קרבין לגבי מזבח:

כי נפש כל בשר דמו הוא, בין נפש אדם, בין נפש הבע"ח היא הדם, כלומר שפועלת בגוף כל אחד כפי תכונת דמו וחלקיו, ולכן כל אוכליו יכרת, לפי שמערב חלקי דם הפחותים מאד עם חלקי דמו הנכבדים, ויתקלקל בפעולות נפשו, כי נפש האדם ממעל והיא נשמת חיים, וכשהתחברה בגוף נעשית נפש, אבל נפש הבהמה מלמטה, כלומר שלא נבראת רק לתשמישי הארץ, ואין בכחה לפעול פעולת אדם בצדק ובמשפט ובדעת אלהים, ואולי מטעם זה צוה שיכסה דמן בעפר, להראות שחלקם ונחלתם בעפר, ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו שעל כן דם אדם מותר מן התורה שאין בו טעם זה לאוסרו, וכן דם דגים מותר, שאין דמן כדם שאר הבע"ח לפעולות נפש במדות ולכן אינו משחית דם אדם האוכלו: