ביאור יש"ר על התורה, בראשית נ:יז

אנא, לשון תחינה, והוא מלעיל:

שא נא, סלח נא, ובא זה הלשון כי סליחת העון היא נשיאותו ונטילתו מן האדם:

ועתה שא נא, עד כאן היה ממאמר יעקב ששם בפיהם לפני מותו (כפי מה שאמרו, וכבר כתבנו שהנכון שלא ידע יעקב מעולם ממכירת יוסף, והם בדו דבר זה מלבם מפני היראה), וממלת ועתה ואילך הוא מאמר השילוחים עצמם, ומדוקדק מלת ועתה, ר"ל ועתה אחר שראית שהוא רצון אביך למחול חטאתם, אל תמנע מלעשותו:

לפשע, הלמ"ד מיותרת, כמו הרגו לאבנר:

עבדי אלהי אביך, אפילו לא היו אחיך מאמונת אביך הם, ואתה הם אחים באמונה, ויש לכם לאהוב זה את זה ולסלוח זה לזה, ואולי רמזו לו בלשון הזה שהם היו עבדי אלהים במכירתם אותו, כי הוא ית' לקיים גזרתו עשאם כלים ושלוחי השגחתו כדי להעלות את יוסף למדריגה זאת ולכן ראוי לישא חטאתם בלשון פשע שהוא המרד, ולא יפול לשון זה אלא על העבר המורד במושל בו, והטעם כי חשבו עצמם לעבדים ויוסף האדון עליהם, וכמו שאמרו אח"כ בפירוש הננו לך לעבדים, וזה היה מדה כנגד מדה, נגד מה שאמרו לו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו:

ויבך יוסף, אע"פי שנסתפק באמתת דבריהם, כי הבין גם הוא שאביו לא יצוה זאת מאחר שלא ידע ממכירתו, ועוד שאף אם ידע היה מצוה הדבר הזה ליוסף עצמו שהיה אצצו בשעת מיתתו ולא ע"י שליח, עכ"ז נמכרו רחמיו על אחיו בראות צרתם ויראתם ממנו:

בדברם אליו, בדבר השילוחים אליו כי אח"כ באו אחיו לפניו ומכאן נראה שיותר מאחד שלחו אליו: