ביאור יש"ר על התורה, בראשית לד:כה

ויהי ביום השלישי, לפי המסופר בספר הישר אחר שנמולו התחרטו על זאת, כי יראו מאחיהם הכנענים פן יבאו עליהם למלחמה, והמתיקו סוד כי אחר שיתרפאו יתאספו כלם על בני יעקב להרגם בחרב, ודינה שמעה זאת כי היתה עדיין בבית שכם ושלחה להודיע זאת לאביה ולאחיה ביד נערה אחת מנערותיה אשר שלח יעקב לשמרה בבית שכם ועל זה נתמלאו חימה שמעון ולוי ועשו מה שעשו, ויש רמז מזה בפסוק ויסעו ויהי חתת אלהים וכו' ולא רדפו אחרי בני יעקב, שנראה שהיה בדעתם לרדוף אחריהם לולי חתת אלהים נפלה עליהם, אולם זולת זה אין ספק שבמשך שלשת הימים האלה נודע לבני יעקב מה שדברו שכם וחמור אביו אל יושבי עירם וכוונתם לשלול את בית יעקב, ובראותם שנמולו כל אנשי העיר לכוונה הרעה ההוא, עלה עשן באפם, ותחת אשר חשבו בתחלה ליקח את דינה מבית שכם בלי שפיכת דמים, עתה נועצו יחד להרוג את כלם בלי שידע יעקב כלום מזה, ועכ"פ חטאו במעשה הזה, כי היה להם לשכך חמתם ולא ללכת אחר כעסם, ולזה הוכיחם אביהם במאמר עכרתם אותי וכו', וגם לפני מותו שאמר ארור אפם כי עז וכו':

בהיותם כאבים, לפי פשוטו היו אז כואבים מיום ראשון ושני:

שני בני יעקב, בניו היו ואע"פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים שאינן בניו שלא נטלו עצה הימנו, ב"ר:

אחי דינה, כלומר הנוקמים נקמתה:

בטח, שהיו יושבים בטח ולא נזהרו מהם:

ויהרגו כל זכר, יתכן שהיתה עיר קטנה ואנשים בה מעט, ולכן יכלו להרוג את כלם, ובספר הישר כתוב שמספר הנשים אשר הוליכו בשביה פ"ה נפש, והטף בזכר מ"ז נפש: