ביאור יש"ר על התורה, שמות כג:יב

וביום השביעי תשבת, אצל המצוה לבני אדם אמר תמיד לשון שביתה, ולבד אצל שור וחמור ועבד ואמה אמר בלשון מנוחה ונפישה, ויש הפרש בין הלשונות הללו, כי שביתה הוא על דבר שפוסק ממצב שהיה בו, ובא הציווי עלינו שנפסוק ברצון מכל עניני חול ונעשה היום קודש לה', אבל העבד והאמה הכנענים אשר לא ידעו את ה' איך ישבתו ואיך יתענגו על ה' ? וכ"ש השור והחמור, לכן הזכיר אצלם לשון מנוחה שנופל על דבר הנח אחר הטלטול, ולשון נפישה שנופל על הרצון ועל שמחת הנפש, כי אם לא יניחם האדון לעשות מלאכה ביום השבת, הנה ינוחו מטלטול הגוף מחרישה וזריעה ונשיאת המשא וכדומה, וגם ינפשו, כי בימי החול מורא רבם עליהם, אבל ביום זה ישמחו על מנוחתם:

בן אמתך, בעבד ערל הכתוב מדבר:

והגר, גר תושב: