ביאור יש"ר על התורה, שמות כ:יד

לא תחמד, אין הכונה שאם רואה בית חבירו ועבדו ושדהו וכלי ביתו הטובים שלא ייטיבו בעיניו, כי איך יצוה השם על זה והוא סותר לטבע נפש האדם, או יעשה שקר בנפשו לחשוב על טוב ונאה שהוא רע ומכוער, אבל הפי' הוא שלא יתאוה תאות הלב את הדבר שרואה, ועי"כ יבא לידי חמדה והוא שיפתה את חבירו בדברים ובתחבולות עד שמוכר החפץ שהתאוה לו, והנה החמדה בעושה מעשה והתאוה בלב, לכן החומד עובר על שתיהן, והמתאוה סופו לחמוד, לכן המשכיל ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאות דבר שאינו שלו: