ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה, פסוק הזה בא על שם העתיד והודיע שהתמיד החסד הזה עם ישראל מ' שנה גם בעת עברם בארץ סיחון ועוג שהיו יכולים לאכול מתבואת הארץ ההיא לא פסק המן עד ממחרת הפסח לשנת הארבעים לצאתם מא"מ שאז באו אל ארץ נחלתם והתחילו להקריב לה' עומר התנופה מעבור הארץ, כמפורש ביהושע: