ביאור יש"ר על התורה, דברים יד:כא

לא תאכלו כל נבלה, אחר שהזהיר על הבעלי חיים טמאים אמר שלפעמים ימצא האיסור גם במינים הטהורים, וזה אם לא תהיה מיתתם בשחיטה, כי אז יהיו נבלות, ומלת נבלה פירשנו (ויקרא ה' ב'), ומשם תבין שאינו נופל אלא על העוף והבהמה, להיות גופם מושלך ארצה בלי קבורה והוא סחי ומאוס בעיני העוברים עליו, אבל אינו נופל על הדגים לפי שיש להם קבורה במים שהיו ולכן נאמר תמיד בנבלת חיה, בנבלת בהמה, בנבלת עוף, בנבלת שרץ, ולא נאמר בשום מקום בנבלת דג:

לגר אשר בשעריך, גר תושב שקבל עליו שצא לעבוד ע"ז ואוכל נבילות:

או מכר, או תמכרנה לנכרי שאינו דר בארצך:

כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, כפי דעת בעל הטעמים ששם האתנח במלת אלהיך יהיה המאמר הזה מוסב למעלה אל אסירת הנבלה, והענין שהנבלה בעצמה אינו מאכל נתעב, כי אם היה כן לא יצוה הכתוב לתת אותה לגר ולמוכרה לנכרי, והרי גם הגר והנכרי מעשה ידיו הם, אבל יאסור הנבלה לישראל להיותו עם קדוש לה' ונבדל משאר העמים, וכן נכון לפי עומק פשוטו של מקרא, אולם לאיסור בשר בחלב לא יצטרך הכתוב לתת טעם כי עם קדוש אתה, כי בידוע שבשר בחלב אינו מאכל נתעב שהרי הותר הבשר לבדו והחלב לבדו:

לא תבשל גדי, כל בשר בחלב נכלל בלאו הזה, כי כל מינקת תקרא אם, וכל יונק נקרא גדי, והוא דרך הבישול, וכבר כתבנו במקום אחר שבא הצווי הזה ג' פעמים, אחד לאיסור אכילה, וא' לאיסור הנאה, וא' לאיסור בישול: