רקנאטי על התורה, כי תצא

כי תצא. והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה וגומר. כבר עוררתיך כי שערות האיש והאשה רומזים לכחות עליונים קצתם דין קצתם רחמים. בגוים קצתם מכחות הטומאה ועל כן צוה לבער רוח הטומאה ממנה לגלח ראשה גם בענין הצפרנים עוררתיך בסוד ההבדלה והמליקה וזה טעם והמירה את שמלת שביה מעליה. וטעם ירח ימים תבין מסוד לבנה הנפרצת לעתים:

לא תלין נבלתו על העץ. כבר ידעת המשל שהמשילו רבותינו ז"ל בענין כי קללת אלהים תלוי משל לשני אחים. ויונתן תרגם ארי קילותא קדם אלהא למיצלב גבר אלהין חובוי גרמין ליה ומן בגלל דבדיוקנא דיי' אתעביד תקבריניה וגו'. ובספר הזוהר [אדרא רבא קמ"ג ב'] תנא מאן דאיקרי אדם ונשמתא נפקא מיניה ומית אסיר למיבת בביתא ולמעבד ביה לינה בארעא. . משום יקרא דהאי גופא דלא יתחזי ביה קלנא. . דכתיב אדם ביקר בל ילין וגו'. . מאי טעמא משום דאי יעבדון הכי נמשל כבהמות נדמו. . מה בעירי לא הוה בהו ולא אתחזי בהו רוחא קדישא אוף הכא כבעירי גופא בלא רוחא. . והאי גופא הוא יקרא דכלא לא איתחזי ביה קלנא. . ותאנא בצניעותא דספרא כל מאן דעביד לינא להאי גופא בלא רוחא עביד פגימותא בגופא דעלמין. . דהא בגין דא לא עביד לינא באתרא קדישא דמלכא בארעא. . דכתיב צדק ילין בה. . משום דחזי גופא יקירא דאיברי בדיוקנא דמלכא. . כחד מן בעירא הה"ד נמשל כבהמות נדמו. . והכוונה היא כי האדם נעשה בדוגמת הצורה העליונה ותבניתו ואיבריו מכון למרכבה עליונה על כן אסור לראות צורה עליונה בלי חיות ואסור לבזותו אחרי מותו וזה רמז באמרו ולא תטמא את אדמתך הרמז לגוף האדם הנוצר מאדמה כי בהלינו נכנסין בו כחות הטומאה התאבין להתלבש בגוף העשוי בצלם של מעלה. ואף כי המצוה הזאת נוהגת בכל המתים הוזכרה בפרט בתלוי כי שם מתחברים כחות הטומאה יותר ממתים אחרים והטעם רמזתי בפרשת בראשית בענין עז"א ועזא"ל סימן לדבר והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויומם וגו' כי התלוי מדת הפחד שופעת שם. ואף לפי פשט רמז גדול באמרו כי קללת אלהים תלוי שרמז כי קללת אלהים שרויה במקום התלוי שהאויר נפסד וזהו טומאת הארץ שהזכיר אחרי כן. ומכאן תבין טעם הרחקת האדם ממקום הצואה והדומין לה כי בהתקלקל האויר יוליד גנאי בנפש וכבר העידו על החסיד רבינו יצחק ז"ל בן הרב ז"ל כי אף על פי שהיה סגי נהור היה מרגיש בהרגשת האויר והיה אומר זה חי וזה מת. גם כי היה גדול בתפלתו כרבי חנינא בן דוסא בענין החולים לפי זמנו:

ועוד יש לך לדעת כי קבורת המת היא נחת רוח לנשמה וכל זמן שהמת לא נקבר אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש רות (זוהר חדש צ' ט"א) כל זמן דגופא לא נחית בדוכתיה נפשא דיליה אוף הכי לא סליק לעילא. . ור' פרחיה הוה משתדיל תמיד למינדע בההוא עלמא דנשמתין. . יומא חד הוה אזיל בחקלא ואשכח חד גופא תחות אילן חרוב מית. . אשגח ביה ואשכח דאיהו יודאי אשכח ביה כריכין דמצוה וספרא דאגדתא בהדיה. . אמר ודאי תלמיד חכם הוא אשתדל בקבריה. . גניז ואזיל למתא ואתקין ליה תכריכין וקברא וזמין בני נשא ובכא עליה ואשתדל עליה ואפיק כל מה דהוא בידוי. . כיון דאיתגניז ואתקבר ההוא גופא נפש דיליה עלת לגו מתיבתא עילאה אמרי לה לית לך דוכתא הכא השתא בדוך פלן דטינרא עילאה זילי ואשלים טיבו למאן דאשלים לך וכו'. . ולפי הענין הזה דע כי קודם קבורתו של אדם נגשין לו כמה כתות של מלאכי חבלה ואם הלינו בלילה בזמן ששלוחי מדת העולם פוגעין בו והנשמה מצטערת וסובלת ייסורין:

ענין אחר על דרך סוד העיבור כבר הודעתיך כי לא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח כדי שלא לאחר גזירותיו של הקב"ה צוה שלא להלינו כי כל עוד שלא נקבר לא יתגלגל. משל לאדם שאינו נושא אשה אחרת עד קבורת הראשונה לכן צוה לקברו מיד כי אולי מיד ימצא מנוח אשר ייטב לו. ראייה לזה הפירוש הכתוב אחריו לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך והרמז למה שכתוב לבלתי ידח ממנו נדח (שמואל ב' יד יד) וזהו נדחים. ואם השם יתעלה מחזיר אבדה לבעליה לרוב הימים נדבק בדרכיו וזהו אמרו אבידת אחיך אבל לא אבידת גוי כמו שרמזתי בסוד העבור בפסוק וזאת לפנים בישראל (רות ד ז'):

וטעם לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה. פשטו ידוע אמנם על דרך הקבלה יש לך לדעת כי הרמז הוא שלא ישנה סדרי בראשית כי האיש הלובש שמלת אשה עושה מן המשפיע מקבל והאשה הלובשת בגדי איש עושה מן המקבל משפיע וסוד המלבוש סוד גדול לבעלי הקבלה רמזתיו במקום אחר. ועוד יש מפרשין כי גם הנה רמז לסוד העבור ורמז רמז מופלא שלא יתחלפו נשמה זכר ונקבה בגלגול כענין שלא עשאני אשה והבן זה:

כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים לא תקח האם על הבנים. יש במצוה זו ענינים גדולים הן לפי הנגלה וגם לפי הנסתר ואני אעירך עליהם. אמרו במדרש רות (זוהר חדש ע"ז ט"ב) רבי בון כל יומוי הוה בקסרין. . יומא חד חמא עמא דסרחי דחזו מסכיני אזלו ולא אשגחן עלייהו. . אמר ודאי דינא אתחזי הכא קם ואזל ליה. . יומא חד חלש דעתיה פגע בכפר סכנין כד דמך שמע חד קלא לחד תנינא דלעי רננא דאוריתא. . ואמר כי יקרא קן צפור לפניך בכל עץ או על הארץ וגו' שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. . רבי בון ארכין אדנוי שמע ההוא קלא דאמר דחס על דא לא אמר כלום. . מאן דחס שביק אמא ובנוי ואזיל. . מאן דאמא מתרכא מן קן דילה מה היא אומרת אוי שחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגלתי את בני לבין אומות העולם. . ועל דא ירחם קדוש ברוך הוא דהא רחמנו לא אשתכח אלא הכי. . ועל דא אמר. . שכינה צועקת על בניה והא כתיב שלח תשלח תרין שלוחין דאי יהדר על גוזליה גו רחימו דבנוי שלח אפילו כמה זימני. . עד דאזיל ליה וסתיר קוזלא של בנין טמירא דקונטירא למיטל איגרא. . הא רחמנו לא אשתכח אלא הכי. . וכתיב והארכת ימים שיאריך רוגז מן ששת ימים על בנים. . יי' יי' אל רחום וגו'. . אמר רבי חדקא אמר רבי יוסי בן קסמא אמר רבי שמואל. . כד ברא קדוש ברוך עלמא ברא ליה בתלת קטרין ואינון חכמה ותבונה ודעת. . דכתיב יי' בחכמה יסד ארץ וגו'. בדעתו תהומות נבקעו וגו'. . וכלהו קטרין בבר נש וקוטרא דהימנו דפקע מינייהו אתפשט בשאר בריין ובכולהו אית סוכלתנו לפום אורחן. . האי עופא כד פרח מקוזליה ואשתלח מעל בנוי מצפצפא ואזלא ולא ידע לאן אתר. . מצפצפא אזלא ומנדרא למיבד גרמא. . קדוש ברוך דכתיב ביה ורחמיו על כל מעשיו אפילו יתושא זעירא בעלמא רחמנו דיליה על כולא. . ההוא דממנא על עופי אתער לגבי קדוש ברוך הוא. . וקדוש ברוך הוא אתער על בנוי. . כדין קלא נפקת ואמרה כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו. . כדין איהו אתער על כל אינון דאזלין מנדדי מאתר לאתר ומדוך לדוך אחרא תביראן לבא תביראן חילא. . ואתערו רחמי על כל עלמין וחס עלייהו ושביק חובי דמנדדן מאתרייהו וחס עלייהו ועל כל עלמא. . אמר קדוש ברוך הוא אשרי דשלח צפרא לבר. . והיא איתערת רחמים על עלמא. . מאן גרים למיחס על עלמא ולאתערא רחמין עלייהו ההוא בר נש דשלח ההוא צפור לצערא בתרין גוונין. . לאתערא קדוש ברוך הוא. . ומתמלא רחמין על כל אינון מארי צערא על כל אינון דמנדד מדוכתייהו. . ובגין כך אגריה דההוא בר נש מה כתיב למען ייטב לך והארכת ימים. . ר' בון קם על רגלוי וחדי ואמר בריך רחמנא דשמענא הא קלא ואלמלא לא אמינא לעלמא אלא למשמע דא דיי. . אהדר ההוא קלא כמלקדמין פתח ואמר מה רבו מעשיך יי' וגו'. . כל עלמא לא איתון אלא בחכמה ובר נש איתמלי בכולא שאר בריין בטופסא דחכמה דאשתאר בבר נש. . ואף על דכולהו בריין הכי לא הוה בריה קליל למרדף בתר עובדיה דבר נש כעופא. . בר נש בני בניין לדיוריה עופא בני ביתא לבנהא. . בר נש איתי מזוני לבנוי עופא איתי מזונא לבנהא. . בר נש אסי למרעין עופא אתי בעשבא למסי מרעין. . בר נש אומנא ועביד ארכין על ימא עופא נטיל קוזלא ואתקין לה ואזיל ביה על ימא. . בר נש משבח ומרומם למלכא עילאה עופא מצפצפא ומשבח למאריה דכולא. . ובגין כך למען ייטב לך. . אטיב לך לא כתיב אלא ייטב לך ההוא שלוחא דצפורא דתשלח דאתער רחמין על עלמא לאוטבא לך. . כי יקרא קן צפור לפניך. . קן זו מלכות. . בדרך דא רחל שנאמר וארח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. . צדיקים תרין בנין יוסף ובנימין. . והיא נקראת לבנה הולכת כל הלילה ומאירה להם עד נכון היום שהוא יעקב. . בכל עץ כל דא צדיק חי העולמים עץ דא שכינה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה. . על הארץ דא ארץ התחתונה. . אפרוחים דא תרין עשר שבטין דלעילא. . או ביצים דא ישראל דלתתא דאינון כמלבושא דגופא. . שלח תשלח את האם שנאמר ובפשעיכם שולחה אמכם. . ואת הבנים תקח לך. . ר' בו קם ואזל גביה ואשכח רבי ינאי סבא דמן חברייא. . נפיל על גבוי ונשיק ליה לרישיה אמר כמה דנחימית לבי כך ינחם קדוש ברוך הוא לך. . עד כאן במדרש רות:

אגב גררא תבין טעם אשר חדשתי מדבריהם אלו. ובמקומות אחרים אמרו רבותינו ז"ל במדרש ילמדינו בענין המבול כשם שהיה אדם הולך לאשה שאינה שלו כך היתה הבהמה הולכה על מין שאינה שלה שנאמר ויעש יי' אלהים את חית הארץ למינה אמר הקדוש ברוך הוא במינך את מותרת לידבק במין אחר אסור אבל הבהמה והחיה והעוף שנכנסו לתיבה צדיקים היו שלא נדבקו במין שאינו שלהם. אמר רבי פנחס הכהן בר חמא כתיב בבהמה למשפחותיהם וכי יש לבהמה משפחה שהוא אומר למשפחותיהם אלא אותן שנדבקו למיניהם זכו ליכנס בתיבה שנאמר ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה אם לנח נזכר למה לחיה ולבהמה אלא יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה אפילו עכבר היה משמר משפחתו ולא נתערב במין אחר כדי ליטול שכר וכל אנשי דור המבול ערבו משפחותיהם אף הבהמה וחיה ועוף ערבו משפחותיהם ולמה נאבדה הבהמה עמהם שנאמר מאדם עד בהמה אלא שאפילו הבהמה קלקלה מעשיה והיתה הולכת על מין שאינה מינה הסוס על החמור הארי על השור והנחש על הצב שנאמר כי השחית כל בשר אפילו בהמה חיה ועוף ולפיכך נימחו עמהם. אמר רבי פנחס הכהן כשם שלא נכנסו לתיבה אלא צדיקים כך אותה הבהמה והחיה והעוף שהיתה צדקת נכנסה לתיבה שנאמר למשפחותיהם וכי יש לבהמה משפחה אלא אותה הבהמה שלא דבקה במשפחה אחרת היא נכנסה לתיבה:

בראשית רבה רבי שמעון בן יוחאי היה טמון במערה י"ג שנה הוא ובנו אוכלין חרובין של גרודא עד שהעלה גופן חלודה בסופא נפק יתיב ליה על פומא דמערתא חמא חד צייד קאים צייד צפורים דכד הוה שמע ברת קלא אמרה מן שמיא דימוס הות פשגא שפיקולא הוי מתצדא אמר צפור מבלעדי שמייא לא אצלח כמן וכמן דבר נש נפק דק ואשכח מילייא משדכן אתון ואותבון כחדא בגו דבי מדרשא. וזה הדרש הוא במקומות אחרים לרבותינו ז"ל מכל אלו הדרשות נראה כי השגחת השם יתברך היא אפילו בפרטי הבהמות והחיות ואין זה דעת הרב הגדול ז"ל בספר מורה הנבוכים וראיתו מפסוק ותעשה אדם כדגי הים (חבקוק א יד). אמנם אם נרצה ליישב אלו הדרשות לדעת הרב ז"ל יש לי ליישבם ממאמרם ז"ל שאמרו אין לך כל עשב למטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל שנאמר הידעת חוקות שמים (איוב לח לג) והענין כי כח התחתונים הוא בעליונים וכל מלאך שומר את תפקידו אשר הופקד עליו ולזה אמר במאמר הנזכר ההוא דממנא על עופי אתער לגבי קדוש ברוך הוא נראה כאילו מסרס תחת השומרים אך אין השגחת השם פרטית עליהם וגם זה הדרש האחרון אמר הוה שמע ברת קלא וכו' תיאר הענין לבת קול גם אין להביא ראיה ממעשה נסים ומה שאמר רבי שמעון לא אמר אלא להפלגת המשל ולהגדיל השגחת השם יתברך על האדם בגמול ובעונש:

אמנם ענין המבול יש ליישב בענין אחר כי היה שם איבוד המין והנשארים לקיום המין לדברי הכל יש בהם השגחה ואחרי שהיה בהם השגחה דין הוא שיהיה הקיום בצדיקים. ויש להתבונן על מאמר השם יתברך ליונה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה (יונה ד יא). וכבר ידעת מה שאמרו רבותינו ז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתיקין אותו וכו' ואמרו בזה שני טעמים האחד מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים והם אינם אלא גזרות. ואחד מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית. ופירש הרב הגדול (הרמב"ן) ז"ל מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ר"ל שמשמע מדבריו כי השגחתו יתעלה הוא בפרטים שבהם ואינו כן כי אינם אלא גזרות להדריכנו במדת הרחמים ולהסיר מלבינו המדות המגונות כמו האכזריות ודומיהן לא שכוונת המצוה יהיה לרחם על העופות כי אין השגחה בהן פרטית רק במין האדם לבד. אך לשון גזירות אינו מיושב היטב לפירושו אמנם הוא ז"ל פירש שלשון גזירה אינו רוצה לומר שלא יהא בו טעם שהרי בפרה אדומה אמרו רבותינו ז"ל חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואף על פי כן אמרו רבותינו ז"ל כי יש בו טעם ונגלה למשה רבינו ע"ה ולפירוש הרב ז"ל אינו מיושב הטעם אחר שאמר מפני שהוא מטיל קנאה במעשה בראשית כי זה המאמר מורה כי ההשגחה היא בהם פרטית וטעם משתקין הוא מטעם הקנאה שהדבר בעצמו אמת כי הבורא ריחם עליהם אך אין לאומרו מטעם הקנאה שאם אינו משגיח בפרטיהם לא הוצרך לתלות טעם המניעות מפני הקנאה רק מפני שהוא משקר בתפלתו ולא היה לו לחלוק על מאמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים וכו'. ולפי הפירוש שפירש הרמב"ן ז"ל גם לפי המאמר שהבאנו למעלה במדרש רות נראה כי כוונת השלוח הוא כדי שתצטער האם בהלקחה מעל בניה ובסבת השלוח והצער ההוא הרחמים באים לעולם לכל הצריכין ככתוב שם. ואם כן נצטרך לפרש מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא בענין אחר והוא שנראה מדבריו שכוונת המצוה היתה לרחם עליהם ואינו כן רק הכוונה היתה לצערה להשפיע רחמים בעולם וזהו ואינם אלא גזירות. והסברא נותנת כי אין מדרך הרחמנות כשהאם רובצת על האפרוחים לשלחה מעל בניה לשחטם. וכן מצאתי עוד לרבותינו ז"ל שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג (תהלים קב ח) מה הצפור הזה בשעה שאתה נוטל גוזליה היא יושבת לה בודדת כך אמר הקדוש ברוך הוא חרבתי את ביתי וכו'. אמנם הטעם אחר שאמר מפני שהוא מטיל קנאה זה יורה כי כוונת המצוה היתה על צד הרחמנות ובזה נחלקו. ועוד יש לרבותינו ז"ל בספר הבהיר ענין נעלם בפסוקים אלו אמר שם רבי רחומאי מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר שלח תשלח את האב אלא שלח תשלח את האם בזכות אותה שנקראת אם העולם דכתיב כי אם לבינה תקרא (משלי ב ג'). מאי ואת הבנים תקח לך. אמר רבי רחומאי אותן בנים שגדלה ומאי נינהו אילו שבעת ימי חג הסוכות והיינו ימי השבוע שהם שבעה. והנה האם היא אם הבנים שמחה רמז לבינה שלא ישא ויתן בה לכבודה שאינה נגדרת במניין דכתיב אין חקר לתבונתו (ישעיה מ כח) ולתבונתו אין מספר (תהלים קמז ה') והבנים רמז לשבעת ימי בראשית שיש לך רשות לדבר בהם. ויש מפרשים שלח תשלח את האם כי היא צריכה לך לעולם שכולו טוב ועולם שכולו ארוך כד"א למען ייטב לך והארכת ימים. והבנים תקח לך בעולם הזה והנה הענין רומז לסוד גדול ועל כן שכרו מרובה:

וטעם ועשית מעקה לגגך. ידוע לפי פשוטו שלא נגרום מיתת האדם ונרמז עוד כי הבונה בית יי' יתעלה יעשה מעקה לגגו בייחוד השם הגדול עם שכינת עוזו ולא ישים דמים בבית השם כדרך הנופלים לקצץ בנטיעות. וידעת מה שאמרו רבותינו ז"ל ראוי היה זה לפול מששת ימי בראשית וצריך להתבונן במאמרם איך זה היה ראוי מאחר שעדין לא נברא כל שכן שלא חטא וכשתבין מה שכתבתי לך בפרשת בראשית תנוח דעתך:

לא תזרע כרמך כלאים וגו'. לא תחרוש בשור וגו'. לא תלבש שעטנז וגו'. גדילים תעשה לך וגו'. כבר פירשתי טעם איסור הכלאים כי הזורע אותם משנה סדרי בראשית שכתוב בהם למינהו והרי הוא מערב כחות העליונים זה בזה ומעביר שליחותם ונמנעים מלגמור מאמר יצרם ותפקידם ולשון כלאים יש לפרשם מלשון כליון והרמז לכחות הטומאה המכלים ושורפים באשם. ואפשר שרמז לכרם השם יתעלה שלא יזרע בה כחות הטומאה. גם שדך לא תזרע כלאים רמז לשדה של תפוחים. אמנם בספר הזוהר פירשו שהוא לשון כלא כלומר שמכניס שני הפכים בגדר אחד כלאים כלא שניהם כלאים כמו יד ידים יום ימים והוא מלשון ויכלא הגשם (בראשית ח ב') מניעות הכחות של מעלה מלפעול בתחתונים:

ובספר הזוהר [קדושים פ"ו א'] אמרו רבותינו ז"ל כד ברא קדוש ברוך הוא עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי. . ומני עלייהו חילין עילאין. . ולית לך אפילו עשבא זעירא בארעא דלית לה חלה לעילא. . וכל מה דעבדין כל חד וחד עביד בתוקפא דההוא חילא עילאה דממנא עליה לעילא. . וכולהו גזירין בדינא על דינא נטלין על דינא קיימין ביה מן דנפיק ליה מן קיומיה לבר. . וכולהו ממנן מיומא דאיתברי עלמא ואתפקדת שולטניה על כל מלה ומלה. . עאלין על נימוסא דממנא אחרא עילאה דנטל כל חד וחד. . כדכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. . כיון דנטל ההוא חק כלהו אקרון חקותי. . וההוא חק דאיתיהיב להוא מן שמייא קאתי וכדין איקרון חוקות שמים. . ומנא לן דמן שמיא קאתי. . דכתיב כי חק לישראל הוא. . ועל דא כתיב את חוקותי תשמרו. . בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. . ובגיני כך אסיר ליה למחלף זיינין ולאעלאה זינא בזינא אוחרא בגין דעקר כל חילא וחילא מאתרייהו ואכחיש פמלייא דלעילא ואכחיש פומבי דעלמא. . כלאים מהו כלאים. . מאן דיהיב אחרא דבי סטרונא כד"א אל בית הכלא. . בגין דלא למעבד מידי. . דכלאים ומאן דיהיב אחרא דבי סטרונא מניעותא דמנע לכל א??נון חילין מעיבידתא דלהון. . כלאים ערבוביא דעייל ערבובייא לחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כד"א ובגד כלאים שעטנז. . תא חזי ומעץ הדעת טוב ורע. . הא איתמר דשני פקודא דמלכא ואחליף עץ החיים דביה אשתלים כולא וביה תלייא מהימנותא ואיתדבק באתר אחרא. . והא תנינן בכולא בעיא בר נש לאחזאה עובדא כעובדא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאיצטריך. . ואי שני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשריא ביה מלה אחרא דלא איצטריך. . ותא חזי בשעתא דבר נש אחזי עובדא לתתא באורח מישר כמה דאיצטריך נגיד ונפיק ושריא עילוויה רוחא עילאה קדישא. . ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורח עקימא דלאו איהו אורח מישור כדין נגד ונפק ושריא עילויה רוחא אחרא דלא איצטריך. . וסטר ליה לבר נש לסטר אחרא בישא. . מאן משיך עליה ההוא רוחא. . הוי אומר ההוא עובדא דאחוי בסטרא אחרא. . כתיב דרשה צמר ופשתים. . ומה דרשה. . דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון. . ואי תימא בציצית אמאי שרי. . הא אוקמוה. . אבל התם ההוא לבושא בתקונא באשלמות עובדא כדקא חזי. . תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא. . אבל אימתי שריא. . בשעתא דאיהו בשלימותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. . וציצית אוקימנא דהא התם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עבד מידי. . אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתא לחברא לון כחדא איתער רוחא דלא איצטריך. . מלה דא מאן מוכח. . קין והבל מוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא. . ובגיני כך לא לבעי לון לחברא לון כחדא. . וקורבנא דקין אתרחק מקמיה קורבניה דהבל. . ועל דא ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. . לא יעלה עליך רוחא אחרא דשלטא בך. . ואיצטריך ליה לבר נש לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריה עלויה רוח עילאה רוח קדישא לאתקדשא. . אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. . ומעץ הדעת לא תאכלו ממנו. . ומה על דא גרים אדם מותא לעלמא. . מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. . שור וחמור אוכחן דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. . בגין דאתער לאתחברא סיטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. . מאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. . אוף הכי מאן דפריש לון כההוא גוונא דקא אמרן דלא אשתכח שוע טווי ונוז כחדא האי בר נש אסגי שלמא עליה ועל עלמא. . ועל דא קרבנא דקין מאי הוי. . פשתים. . קרבנא דהבל צמר. . לאו דא כדא. . רזא דכולא קין כלאים הוה ערבוביא דלא איצטריך. . סיטרא אחרא כלא דינא חוה ואדם וקרבניה מההוא סטרא קאתי. . הבל מזיינא אחדא אדם וחוה. . ובמעהא דחוה איתבריאון תרין אילין סטרין. . ובגין דאתחברו כחדא לא אתיין מינייהו תועלתא לעלמא ואיתאבידו. . ועוד יומא דין סטרא דלהון קיימא. . ומאן דאחזי גרמיה בעוברא דחיבורא דא איתער עליה אינון סיטרין ולא יכיל לאתקיימא ושריה עלויה רוחא אחרא דלא איצטריך. . וישראל בען לאתערא עלייהו רוח קדישא למיהוי קדישין ואשתכח לשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. . ומזה המאמר תבין למה הותר כלאים בציצית כי הרמז הוא לאשת חיל הנאמר עליה דרשה צמר ופשתים והבן זה מאד. וטעם על ארבע כנפות כסותך תבין מסוד ארבע ראשי נהרות כד"א כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א ז') כי הטלית כלול מכולם וזה טעם להוציא בת שלש. וטעם הזכירו שור וחמור רמוז מתוך דברינו. ועוד כי שניהם רומזים למדת הדין שנאמר ופני השור מהשמאל (יחזקאל א י') שהרמז לקשה והחורש בשניהם מזווג דין בדין בלי מתוק רחמים בנתים. ויש עוד אומרים כי השור רמז למדת הדין של מעלה כמו שפירשתי וכשמזדווג עמו החמור הבא מכח הנחש הקדמוני שהטיל זוהמא בחוה אז תהיה מדת הדין קשה להכניס כחות הטומאה בהיכלי קדש וכן נראה כוונת רז"ל במדרש רות (זוהר חדש פ' ט"ד) בפסוק ומצא בה איש מסכן וחכם דא דוד שנקרא עני ורוכב על חמור חמור דא סמאל וכו'. כי הם רמז לשני כחות הטומאה המקטרגין על ישראל על כן צוה להפרידם שלא יתחברו יחד לקטרג ואולי ירמוז למה שכתבנו בפסוק ויהי לי שור וחמור והבן גם זה:

כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל ומתו גם שניהם האיש השוכב עם האשה והאשה וגו'. כבר הודעתיך כי סוד זיווג האדם באשתו זיווג תפארת ישראל בשכינת עוזו והמפריד ביניהם נקרא נרגן מפריד אלוף ופוגם למעלה זהו סוד האיש השוכב עם האשה והאשה רמז לשתי נשים לאשה של מטה ולאשה של מעלה:

ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה וגו'. השדה הנזכר הוא שדה של תפוחים שנהרג בו הבל. וכבר פירשתי בסוד עגלה ערופה ונתעוררו רבותינו ז"ל בספר הזוהר על מה שכתוב בכל הפרשה נער חסר הא והטעם כי הה"א רומזת לה"א אחרונה של שם והיא חסרה מן הנערה הזאת והבן זה. אך ונתנו לאבי הנערה מלא כי היא בשלימותה וזהו כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ורמז לכנסת ישראל של מעלה. תבין מכאן עונש המוציא שם רע עד היכן מגיע קלקולו. וטעם לא יבא פצוע דכא כי נפסק מקורו ונהר יחרב ויבש (איוב יד יא). וכבר הודעתיך סוד זיווג האדם באשתו הוא סוד משפיע ומקבל כמה דאת אמר צדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב ד') וכשאינו ראוי להוליד פוגם למעלה:

וסוד לא יבא ממזר פירשתי בסוד ביאות האסורות הנשפעות מרוח מסאבא ועל כן קראוהו רבותינו ז"ל מום זר והנה הוא כטעם לא תתחתן בם מוסף על זה יש לדעת כי כשהזרע נמשך בטומאה אין נפש אמונים באה שם כמה דאת אמר זורו רשעים מרחם (תהלים נח ד). וכתיב ביי' בגדו כי בנים זרים ילדו (הושע ה ז') והפך בטרם אצרך בבטן ידעתיך (ירמיה א ה'). ובמדרש רות (זוהר חדש ע"ח ט"ג) מאן דעייל ברית קדישא ברשו אחרא עליה כתיב בי"י בגדו כי בנים זרים ילדו ולית קנאה מן קדם יי' בר דא דברית קדישא. ואמרו רבותינו ז"ל לא דיין להם לרשעים שעושין סלע שלי פומבי אלא שמטריחין אותי לצייר צורת ממזרים. והענין הוא כי כבר רמזתי לך כי נפשותיהן של ישראל נאצלות ממקור הקדושה זהו שנאמר (ירמיה ב ג') קדש ישראל לי"י ראשית תבואתה וכתיב אני כברוש רענן ממני פריך (הושע יד ט). נמצא שהרמז בו על אצילות נפשותיהן של ישראל ממקור הקדושה שנאמר קדש ישראל ליי'. ואמר בו רענן כי מוציא תמיד פירותיו כענין ממזרח אביא זרעך (ישעיה מג ה) ועל כן קראם הקדוש ב"ה בנים שנאמר בנים אתם לי"י אלהיכם. ואמר שעושין סלע שלי פומבי כלומר שהברית נתן לנו השם יתעלה הנקראת חותמו כענין וצאצאיו חתם באות ברית קדש והסיר משם כחות הטומאה בסוד הפריעה והערלה. והנה הברית הזה היא מטבע וסלע של הקדוש ברוך הוא יתעלה ויתברך. ולא די לרשעים שטמאוהו בביאות אסורות והכניסוהו בכחות הטומאה וזייפו חותמו של מלך אלא שהטריחוהו לצייר צורת ממזרים כלומר שבמקום שהיה ראוי להכנס נשמה טהורה חצובה מרוח קדשו הצריכוהו להכניס שם רוח הבאה מכחות הטומאה כך נראה לי פירוש זה המאמר:

ובתנחומא אמרו רז"ל קשה כח הנואף שהוא מרשל כח השכינה כיצד הזכר נגמרה צורתו לסוף מ' יום והנואף בא עליה והקדוש ברוך הוא עומד ותוהא של מי אצייר לזה צורת האיש או צורת הנואף כביכול צור ילדך תשי (דברים לב יח) תש כח הצייר. ויש עוד לפרש סלע פומבי על הנשמה החצובה מרוח הקדש שטמאוה בגילולי העולם הזה גם נכון הוא. ספר הזוהר (לך לך צ"ג א') אמר רבי אבא זכאין אינון ישראל דקודשא בריך הוא אתרעי בהון מכל שאר עמין ויהב להון ית קיימא דא. . דכל מאן דאית ביה את דא לא נחית לגיהנם אי נטיר ליה כדקא יאות דלא עייליה ברשותא אחרא. . ולא משקר בשמיה דקודשא בריך הוא. . דכל דמשקר בהא כמה דמשקר בשמא דקב"ה דכתיב ביי' בגדו בנים זרים ילדו. :

כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. כבר ידעת כי השכינה היא הלוחמת מלחמות ישראל ועל כן צריך לנהוג בה קדושה וטהרה וזהו אמרו כי יי' אלהיך מתהלך בקרב מחניך ותרגם אנקלוס שכינתיה מהלכא בגו משריתך. וכן חומת יריחו נפלה בתרועה בהקף הארון הרומז לשכינה:

וטעם ושבת וכסית את צאתך אין הצואה כטומאה שתטמא את מקומה ותהיה בוקעת ועולה. אבל אסור לראותה בעת התפלה ובהיות הלב דבק בשם הנכבד מפני שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש וישבשו כוונת הלב הטהור וכאשר נעלמה מעין רואה אין רע. ומכאן תבין סוד איסור עבודת פעור שהיתה כפי עבודתו בפי טבעת זהו ולא יראה בך ערות דבר וגומר והבן זה. וטעם לא תהיה קדשה ולא יהיה קדש תבין מסוד לא יבא ממזר כי כשאדם מתייחד עם אשתו בטהרה ובקדושה ובצניעות רומז לייחוד עליון וגורם ברכה ושפע מן הברית העליון לשכינה ועושה שלום מלמעלה ולמטה. אמנם אם מתייחד עם הקדשה גורם שהשפע העליון יבא לפלגש של מעלה שהוא הקדשה ומביא כחות הטומאה לעולם. מוסף על זה יש לך לדעת מאמר רז"ל מ' יום קודם צורת הולד בת קול מכרזת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו'. ולפעמים יש שאינו זוכה בבת זוגו לעולם ולא יתחברו לעולם זה בזה ויהיה הוא קדש והיא קדשה ותתפרד חבילתם לעולם. ודע כי בעת יצירת האדם הקב"ה מזמין לו בת זוגו אם זוכה מוצא מציאתו שנאמר מצא אשה מצא טוב (משלי יח כב) ולפעמים אינו זוכה בה עד שתנשא לאחר קודם ואחר כן זוכה בה ולפעמים אינו זוכה בה לעולם וזהו סוד הקדשה והקדש. ורז"ל למדו שלשה כתות אלו מפסוק אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות אך סוררים שכנו צחיחה (תהלים סח ז) הזוכה בבת זוגו בתחלה עליו נאמר אלהים מושיב יחידים ביתה ומי שאינו זוכה בה עד שתנשא לאחר עליו נאמר מוציא אסירים בכושרות כלומר בבכיה ושירות כי צריכה להתאבל על הראשון ולבכות עליו קודם הנשאה לשני דוגמת בת שבע על אוריה. ומי שעונותיו גרמו שלא תנשא לו לעולם עליו נאמר אך סוררים שכנו צחיחה. ויש להתבונן על המתים קודם זווגם מה יהיה סבת זוגם הנגזרת להם. תשובה אם נתגלגלו אין דרך לשאלה זאת כי כבר זכו בחלקם בראשונה ובשניה לא הקדימו ברחמים לחטוף כבני בנימין ואם היו חדשות היו מכת אך סוררים ובת זוגם נחטפת לאותם שנתגלגלו. והבאים בגלגול וגם אותם שזכו בחלקם ונפרדה חבילתם אז יחטפו כבני בנימין אף מן החדשות או מן הישנות:

וטעם לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב הטעם לשני דברים אלו כבר ידעת כי הקרבנות באין לרצון השם הנכבד והמקדש מכון לשכינה כד"א מכון לשבתך פעלת יי' לכן לא יובאו בו אתנן הזונה אשר רגליה יורדות מות (משלי ה ה') ברוח הטומאה וגם מחיר הכלב אשר הוא מצד הנפש האוכלת כד"א מיד כלב יחידתי (תהלים כב כא) וכבר פירשתי זה בסוד משמרה שניה כלבים צועקים בפסוק ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. וזהו אמרו כי תועבת יי' גם שניהם. ויש עוד לפרש כי רמז לנו הכתוב שישמרו המדה שנקראת בית יי' הרומזת לשכינה בטהרה ובקדושה ולהשפיע אליה צינורות החסד והרחמים ולא תינק מאתנן הזונה ומחיר הכלב בסוד הנחש שהטיל זוהמא בחוה העליונה כד"א ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה (ירמיה ב ז'). ונרמז זה הענין בפסוק לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם והבן כי הזכיר בזה הפסוק חכמה ושכל זאת בינה ואחרית ופירוש הפסוק לו ימשיכו למדה הזאת ממקור החכמה שכל טוב על ידי צדיק יסוד עולם ואז ימצאו חן ושכל טוב ויאכלו מפרי צדיק כי טוב. יבינו לאחריתם ימשכו כח רחובות הנהר ממקור הבינה למדה זאת הנקראת אחרית כענין מי האיש החכם ויבן את זאת (ירמיה ט יא) וכתיב הלא אלהים יחקר זאת (תהלים מד כב) רוצה לומר מכחות הטומאה והנה זה כענין ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך:

כי יקח איש אשה. והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגו'. דרשו רז"ל בסוף גיטין כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה וגו' (מלאכי ב יג) ואמר כי שנא שלח (שם טז') שנוי המשלח והטעם באשתו ראשונה כי היא בת זוגו והנה הוא כנרגן מפריד אלוף ובהפרד החבילה המזבח העליון שעל ידו נתחברו מוריד עליו דמעות והבן אמרו ספר כריתות כי כמו שנזדווגו גופיהן כך קודם יצירתן נזדווגו נשמותיהן ובהתפרדן זה מזה צריך ספר כריתות שיכרות ביניהן גם צריך לשמה שנאמר וכתב לה לשמה וצריך שמו ושמה ושם עירו ושם עירה כי הפירוד הזה אינו רק בהן וגם בשמותיהן לא בדו פרצופין והבן. וטעם ולא תחטיא את הארץ פירשתיו ומכאן תבין רמז בסוד חבור האדם ואשתו וכבר פירשתיו. וגם המעורר על מאמרם ז"ל שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש והשעה הראויה לחבור האדם באשתו היא חצות לילה כמו שאמרו רבותינו ז"ל במסכת כלה במעשה דאמא שלום אשתו של רבי אליעזר אינו מדבר עמי אלא בחצות לילה ואף כי לפי הפשט טעם הדבר הוא כי אז שקט רתיחת המאכל ויוליד זרע נקי מכל מקום לפי האמת כי אז הקדוש ברוך הוא מתייחד בשכינת עוזו בגן עדן עם הצדיקים שנאמר חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך (תהלים קיט סב) וכתיב ויהי בחצי הלילה וגו' והנה אשה שוכבת מרגלותיו (רות ג ח'). וכבר פירשתי לך כי בפעולות האדם למטה יוסיף כח למעלה:

ואמרו בספר הזוהר [קדושים פ"א א'] תא חזי מאן דבעי לאתקדשא בקדושא דמאריה לא לישתמש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא. . דהא בההיא שעתא קדוש ב"ה בגנתא דעדן וקדושא עילאה איתרעי. . וכדין שעתא הוא לאתקדשא. . האי לשאר בני נשא. . תלמידי חכמים דידעין אורחוי דאורייתא בפלגות לילה שעתא דלהון למיקם למילעי באורייתא לאזדווגא בכנסת ישראל לשבחא למלכא קדישא. . ובליליא דשבתא דרעותא דכולא אישתכח ההוא זיווגא דלהון. . בההיא שעתא לאפקא רעוא דקב"ה וכנסת ישראל. . כמו דאתמר בנים אתם ליי' אלהיכם. . ואילין אקרון קדישין דכתיב קדושים תהיו כי קדוש אני יי'. . רבי אבא אמר ומי כעמך ישראל גוי אחד. . תא חזי בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהון קב"ה בר בישראל בלחודיהו. . ועבד לון גוי אחד וקרא לון בשמיה דאחד. . ואתעטר להו בכמה פקודין לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא. . ולאישתכח חד שלים בכולא. . בההיא שעתא דאיתעטר בר נש בהו ואתקדש בהו איתעביד שלים ואיקרי אחד. . ואחד לא איקרי אלא כד איהו שלים. . ומאן דפגים לא איקרי חד. . ועל דא קב"ה איקרי חד בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל. . בגיני כך ישראל לתתא אקרון חד. . ובר נש אנח תפילין ואתחפי בכסויא דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואיקרי חד. . ובגין כך לייתי קב"ה דאיהו חד וישתדל באחד. . דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה. . ובגין כך כתיב והוא באחד ומי ישיבנו. . דלא אשתכח אלא מאן דמתתקן בקדושא עילאה למהוי חד. . כדין הוא שרי באחד ולא באתר אחרא. . ואימתי אקרי בר נש אחד בשעתא דאתקדש בקדושה עילאה ואשתכח בר נש בזיווגא חד דכר ונוקבא ואתקדש כדקא יאות כדין הוא שלים ואיקרי אחד בלא פגימו. . בגיני כך בעי בר נש למיחדי באיתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חד עמיה. . ויכוונון תרוויהון כחדא לההוא מלה. . וכד אשתכחו תרווייהו בכך כדין כולא חד בנפשא וגופא. . בנפשא לאתדבקא דא בדא ברעותא. . בגופא כמה דאוליפנא. . וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין איתעבידו חד גופא. . אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד. . כדין קב"ה שרי באחד ואפיק רוחא דקודשא בההוא אתר. . ואילין איקרון בנין דקדוש ברוך הוא כמה דאיתמר. . ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי'. . בגין לאתדבקא ביה ולאתאחדא ביה ועל דא קדושים תהיו. . והבן מכאן רמז גדול בענין הכוונה כי יש כח בהרהור לפעול על הטיפה הן לטובה הן להפך ולכן נסמכה פרשת בן סורר ומורה לפרשת מי שחייב תלייה ופרשת יפת תואר להודיעך כי מאשת יפת תואר הלקוחה בשביה לא יצא מעולם צדיק מאחר שאין הכוונה רק ליופי וידוע כי יצאו מהם בנים סוררים ראוים להריגה וכבר ידעת מה שאירע לדוד המלך בענין תמר ואמנון ואבשלום כי כלם היו בני יפה תאר כל זה בסבת הכוונה שיש בו כח לצייר הצורה בטפת הזרע:

וידוע לבעלי הקבלה כי מחשבת האדם היא מקור הנפש החכמה כי נמשכת משם ויש בה כח לעלות ולהשיג עד מקום מוצאה ובהגיעה עד מקום מוצאה אל המקור אז היא נדבקת באור העליון שנמשכה ממנו ונעשית היא והוא דבר אחד וכשהמחשבה היא חוזרת להמשך מלמעלה למטה נעשה הכל כדמיון קו אחד ואותו האור העליון נמשך למטה בכח המחשבה המושכת אותו למטה ונמצא שכינה למטה ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה ההיא יושב שם ולכן החסידים כשמדבקים מחשבתם בעליונים ממשיכין האור העליון למטה ומתוך כך הדברים מתרבים ומתוספים כמעשה דבן עזאי. וזהו סוד צפחת השמן שלא כלתה וכד הקמח של אליהו ז"ל. על כן צריך האדם לקדש עצמו בשעת תשמיש כי אם הרהורו ומחשבתו דבקים בעליונים הרי אותה המחשבה ממשכת האור העליון למטה ושורה על אותה טיפה שהוא מתכוין עליה כענין אסוך שמן דאלישע ונמצאת אותה טיפה נקשרת ונדבקת באור העליון זהו בטרם אצרך בבטן ידעתיך (ירמיה א ה') וצריך להתנהג עמה בצנעה ולא בקלות ראש. וידעת מה שאמרו רז"ל בפסוק מגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד יג). ועל כן יש להכנס עמה בדברים שימשכו לבה בדברי צניעות לא בקלות ראש. כמעשה קמחית שזכתה בצניעותה לז' בנים כהנים גדולים. וליישב דעתה גם בדברים המשמחים אותה ומכניסים אותה בחשקו ורצונו כדי להדביק דעתו בדעתה וכוונתו בכוונתה כי כפי הצניעות והמחשבה שתתנהג בעת החבור כן תחול הצורה על טיפת הזרע ולכן כתוב בסוף מגילת רות אלה תולדות פרץ עד דוד להודיע ייחס דוד שהיה בו שלשלת עשרה צדיקים מפרץ עד דוד זו למעלה מזו בסוד עשר ספירות ודוד באחרונה ועל כן נקרא שם דוד ביו"ד. ואמרו רז"ל הנותן בתו לעם הארץ כאילו כופתה ונותנה לפני ארי מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים ועל זה אמרו רז"ל ילמוד אדם מתרנגול שהוא מפייס ואחר כך בועל ועל זה אמרו רז"ל אסור לאדם לשמש מטתו לפני הנר. ואף כי לפי הפשט הטעם הוא שלא תתגנה עליו. עוד יש בו סוד כעניין ונטיל ברכאן בחשאי. כי אין הברכה מצוייה אלא בסתר כעניין שאמרו רז"ל במסכת תעניות אין הברכה מצוייה אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר יצו יי' אתך את הברכה באסמיך (דברים כח ח). וידעת כי הראיה מכח מדת הדין. סימן לדבר ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו. והנחש היה ערום ואילו היו מתבוששים לא אירע להם כך. וממה שכתבתי תבין טעם נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח. כי שמחתם גורם חבור כנסת ישראל בהקב"ה וברכה והשפעה לכנסת ישראל של מעלה:

ובספר הזוהר [במדבר קי"ח א'] אמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה. . בגין דחדוה לא אשתכח אלא בעת דישראל הוו קיימי בארעא קדישא. . דתמן אתחברא אתתא בבעלא. . וכדין הוה חדווא דכלא חדווא דעילאי ותתאי. . ובזימנא דישראל לא אשתכחו בארעא קדישא אסיר ליה לבר נש למיחדי ולאחזאה חדו. . הה"ד שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה. . וגילו בה דווקא. . רבי אבא חמי חד בר נש דהוה חדי בבי טרוניא דבבל. . בטש ביה. . אמר שמחו את ירושלם כתיב. . אמר רבי אבא בזימנא דירושלם בחדווא בעי בר נש למחדי ולאחזאה חדו. . הה"ד שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה וגילו בה דווקא. . רבי אלעזר לטעמיה דאמר שמחו את ירושלים היינו עבדו את יי' בשמחה. . כתוב אחד אומר עבדו את יי' בשמחה וכתוב אחד אומר עבדו את י"י ביראה וגילו ברעדה. . מה בין האי להאי. . אלא כאן בזמן שישראל שרויין בארעא קדישא. . כאן בזמן שישראל שרויין בארעא אחרא. . דבר אחר עבדו את יי' בשמחה דא כנסת ישראל בזימנא דאיהי בארעא קדישא. . עבדו את יי' ביראה דא כנסת ישראל בזימנא דאיהי בגלותא ביני עממיא. . אמר רבי יהודה והא כתיב כי בשמחה תצאו ודא היא כנסת ישראל. . כיון דאמר מצאו מן גלותא הוא ואקרי שמחה. . אמר ליה ודאי הכי הוא דכל זמנא דאיהי בגלותא ושכיבת בעפרא לא איקרי שמחה. . בזמנא דקב"ה ייתי לגבה ויוקים לה ויימר התנערי מעפר קומי אורי. . ויתחברון כחדא ויקים לה מעפרא כדין חדוותא איקרי חדוותא דכולא. . וכדין בשמחה ודאי. . כדין כמה חיילין דייפקון לקבלה דמטרוניתא לחדוותא דהילולא דמלכא. . כד"א ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה. . וכתיב כי הולך לפניכם יי' ומאספכם אלהי ישראל. . וטעם לא תבא עליו השמש פירשתי בסדר קדושים. גם טעם לא תחבול בגד אלמנה בסוד לא תקום פעמים צרה (נחום א ט') וכבר פירשתיו:

ארבעים יכנו לא יוסיף. הטעם למספר ארבעים פירשתי בחטא אדם וחוה וזה טעם פן יוסיף להכותו על אלה וידעת פירוש אלה:

לא תחסום שור בדישו. פשטו ידוע להדריכנו במידת רחמים. ואולי ירמוז עוד למה שכתוב ופני שור מהשמאל החוסם שור למטה כאילו חוסם שור של מעלה שלא יורה עליו זכות. ויש עוד מפרשים כי עונש המשורר עם הנשים שירים של טפלות להתגלגל בשור אם לא שב בתשובה ולפי שפער פיו לבלי חק אמרה תורה לא תחסום שור בדישו כי הותרה לו ועל כן סמכו לפרשת יבום:

כי ישבו אחים יחדו וגו'. סוד הייבום פירשתיו במקומו. גם סוד והיה הבכור אשר תלד ועל האמת הוא הבטחה גדולה להעלות בקדש ולתקן המעוות. וטעם יחדו פירשו רבותינו ז"ל שהיתה להם ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו. והטעם כי לא יהיה לו נחת רוח אחרי שלא הכירו. וטעם החוצה הוא כי כל דבר שהוא חוץ מגבולו נקרא חוץ ונקרא לבעלי הקבלה קליפה חיצונה וערלה והרמז עד לא עשה ארץ וחוצות (משלי ח כו) ויוצא אותו החוצה וסוד על שם אחיו ידעת פירוש שם כי הוא רמז לנפש. ואולי תשאל לפי הסוד שרמזנו אם תלד נקבה וראיתי לקצת המקובלים אחרונים כי לפעמים יתחלפו הזכר לנקבה ועל כן תקנו במאה ברכות שלא עשאני אשה מפני שאפשר להיות כך. גם טעם שלא עשאני גוי תבין מעתה לפי כוונתם. ואם קבלה נקבל ואמרו רז"ל אשר תלד פרט לאילונית והנה האילונית נזדמנה לו בחטאו כי לא ישוב שם לראות את ארץ מולדתו וצריך לאכסניא אחרת. וטעם וירקה בפניו. דרך בזיון על אשר לא בנה בית אחיו וטעם איפה שלימה וצדק כבר פירשתי כי טעם איפה מדה והרמז למדת הדין של מטה הנקראת עשירית האיפה ועל כן צריכה להיות שלימה וכלולה וזהו צדק וכבר פירשתיו: