רא”ה כתובות צא

לי' דאית לי' מדרש כתובה ב"ש. הא ב"ה נמי שמעינן דאית להו האי סברא דהא אמרינן התם וחזרו ב"ה להורות כב"ש. ואיכא מאן דאמ' דכי הדרו בה לאו משום מדרש כתובה אלא משום אידך טעמא דאמרינן התם אי התרתם ערוה חמורה לא תתירו ממון הקל ואף על גב דלא קבלוה דפרכו להו מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה הדרו בהו אבל ב"ה וודאי לית להו מדרש כתובה ואית להו דניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם וסברי דארוסה יש לה כתובה. ורב הושעיא דאמר לעיל בפרק נער' דארוסה לית לה כתובה לפי שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. אליבא דאביי אתיא דלא כב"ה. אבל למסקנא כדרב אשי קיימ' לן. ולרב אשי אפשר דאית להו לב"ה מדרש כתובה. ומסתברא דליתא להאי סברא דהא אביי גופי' שמעי' לי' לעיל דאית לי' האי סברא דקאמר לעיל גבי דרבין זילו אמרו לי' שקילא טיבותיך ושדיא אחיזר' כבר תרגמ' רב הושעיא לשמעתי' בבבל כו' ואלו הוה סביר' לי' לאביי דלית להו לב"ה האי סברא וודאי הוה פליג עלה. אלא מחוורתא דמלתא דב"ה וודאי לית להו מדרש כתובה. אלא הא דכולי עלמא היא דכתובה לא ניתנה לגבות מחיי' דבעל דלא תקון רבנן כתובה אלא באלמנו' או בגירושין. ומתניתא דהתם דתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמא' לו מתה אינה יורשה מת הוא גובה כתובתה דוקא דקא מאית איהו דכולי עלמא הוא. ובההיא דיבמות דפליגי. ב"ש אתו עלה משום מדרש כתובה. וב"ה מעיקרא סברי דמהימנא לאינסובי. אבל אינה נוטלת כתובתה אלא בעדי גירושין או בעידי אלמנות. ולבסוף הדרו בהו למימר' דכיון דתקון רבנן דאית לה כתובה באלמנו' והימנוה לאינסובי כאלו יש כאן עידי אלמנות. אף לענין כתוב' מסתבר' דהיינו נמי תקנתא דרבנן דכל היכא דחזי' לאינסובי תישקול כתובה. אבל לאו משום מדרש כתובה. והא דאמרינן התם הם דרשו מדרש כתובה ואנו לא נדרוש מדרש תורה. אב"ש קאי דכיון דב"ש דרשי מדר' כתובה כל דכן לכולי עלמא למדרש תורה. הילכך כולהו אית להו דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים דבעל. אבל מעיקרא קס"ד דב"ה דלית להו מדרש כתובה נותנ' כתובה לגבות מחיי' דיבם כדפרישנ' לעיל דלב"ה בגירושין או באלמנו' תליא מילתא ובהכי סגיא בכתובת' ולא לב"ש. ולבסוף אתא רב אשי למימר דאפילו לבית שמאי ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם דיבם נמי כאחר דמי וזה התירוץ נכון וברור

(שם) ההוא גברא דנפלה לי' יבמה בפומבדיתא כו' עד אף על גב דזבין לא הוי זביניה זביני ואסיקנא דהילכתא כוותי' בין חילק ואח"כ יבם בין יבם ואח"כ חילק

(שם) דתניא הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ואף ע"ג דקיימא לן דאית' לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל וכיון דכן הוא לימחול לנפשיה. אפשר דאי פקח הוא ה"נ. אי נמי איכא למימר דלא ניחא לי' למאי מהני לי' הא סוף סוף מיחייב לשלומי מדינא דגרמי. אי נמי אפשר שאין אדם יכול למחול לעצמו. ואם איתה ש"מ דאלמנה שמכרה כתובתה ומתה אין בנה שיירש נכסי אביו מוחל לעצמו: והא דאמרינן דזו אינה משנה משום דאמרי מטלטלי משתעבדי לכתובה כר' מאיר. ואמרינן נמי דלא מצי אמר לה את לאו בעלת דברים דידי את מדר' נתן דאמ' מנין לנוש' בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו. ואמרינן דלא אשכחן תנא דאית לי' תרי חומרי בכתובה. לאו למימרא דלא מחמרי' תרי חומרא בכתיבה דאי מדינא אפילו טובא נמי. אלא כלומר דלא אשכחן תנא דאית לי' הני תרתי חומרי. ואשכחן דכוות' בתלמודא בפרק מי שמת משנתינו אינו יודע מי שנאה ואקשי' ולימא לי' ר' יוחנן בן ברוקא היא וסבר לה כר' יוסי. ואמרי' מי יימר דסבר לה. כלומר לא אשכחן דאית לי' הני תרתי בירושה לשום תנא. ואף על גב דאפשר למסבר בתרווייהו. דחו לה מדלא אשכחן. וה"נ מדלא אשכחן דחינן ואי משכחינן מחמרינן הילכך השתא דתיקון רבנן בתראי למגבי כתובה ממטלטלי. וקיימא לן דמלוה מוחזקת למגבי כתובה מינה מדרב נתן. קיימא לן כי הא מתניתא דתניא הרי שהיה נוש' כו'

(דף פ"ב ע"ב) ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון מאי טעמ' אש' הקנו לו מן השמים. פי' מאי טעמא אין לה שתי כתובות אחת מן הראשון ואחת מן השני. ומשני דאשה הקנו לו מן השמים ואינו חייב ליתן לה הוא כלום משלו: ואי לית לה מראשון תקון לה רבנן משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. צ"ת כיון דמיניה נמי אית לה מאי האי דשני לן בה מאיתתא אחריתי דעלמא. ואיכא דאמרי דאי לית לה מראשון לית לה משני אלא מנה. ולא נהיר. ואיכא למימר דנפקא לן מינה היכא דזבן נכסי מקמי דכלו נכסי קמא ובתר הכי אישתדוף להו נכסי דקמ' דלא הדרא עלייהו שלא היה שיטבוד' אלא על נכסי הראשון. אי נמי דאלו אתי האי וזבין נכסי קמא אתיא ומפק' מינייהו כדקיימא לן בין יבם ואחר כך חלק בין חלק ואחר כך יבם לא עשה ולא כלום

(שם) מאי וכן מהו דתימא התם הוא דלא כתב לה ודקנינא. פי' דאלו במתני' תנן גבי יבמה דכתובתה על כל נכסי בעלה הראשון. ולדברי ר' מאיר דקסברי מטלטלי משתעבדי לכתובה הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע. ולכולי עלמא בפירות המחוברי' לקרקע שהן כקרקע ולקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואלו בא ליטול מטלטלין או פירות אלו כדי כתובתה ואינו רוצה ליקח בהן קרקע ולאכול הפירות וליקח דמיהן ומניח על השלחן קאמר במתני' דלא ליעבד הכי. ותנא דבאשתו נמי לא ליעבד הכי: ומהדרינן השתא דתרווייהו איצטריכו דאי תנא יבמה הוה אמינא התם הוא דלא כתב לה דקנאי ודקנינא. כלומר שהרי הוא לא כתב לה כתובה ולא שיעבד לה נכסיו ובהא לא סמכ' דעת' דמסתפיא דילמא מובדי להו ותו לית לה כתובה. ואף ע"ג דכי לית לה מראשון תקון לה רבנן משני. אפשר דכיון דעיקר שיעבוד' על נכסי קמא לא סמכ:' דעת'. אי נמי אפשר דזבין להו או שיעבד להו ביני ביני ופסדה לה לכתובתה לגמרי. אבל אשתו דכתב לה דקנאי ודקנינ' וכולהו נכסי מישתעבד לכתובתה אימא סמכא דעת' דמאי איכפת לה אי מובדי להו הני הא כולהו שאר נכסיה אחראין לכתובתה. קמ"ל דאפ"ה כיון דמיחד להו על השלחן לשמה לא סמכ' דעתה והיינו עצה טובה דאמרינן לעיל דקמ"ל. וכי תימא ולמה לי למיתי עלה מהאי טעמא תיפוק ליה משום תקנתא דשמעון בן שטח. יש לומר דשמעון בן שטח לא תיקון שלא ליחד לה לכתובתה דהא לא אשכחן אלא שיהא כותב לה שיהו כל נכסיו אחראין לכתובת' ומשום דנהוג קמאי דלא כתבי לה הכי. וכיון שלא היו כותבין לה שיעבוד נכסים היו צריכין כולן ליחד כתובתה משום דלא תפסוד ונפקא מינה חורב' דכי קא מינצי בהדה אמר לה טלי כתובתיך וצאי. ואתא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב לה שיעבוד נכסיו ובתר הכי לא איצטריכו ליחודי לה כתובה ולא נהגו בכך. אבל וודאי אם בא אחר ורצה לעשות כן רשאי ומתני' אחר תקנה לפום הכי קאמרי' דדווקא מהאי טעמא הוא דלא לעביד הא לאו הכי רשאי. והיינו דאמרינן לעיל בפרק אע"פ דאיכא מאן דאמר דעושין כתובת אשה מטלטלין בשקיבל עליו אחריות. ובכולי תלמודא אמרי' דרשאי לייחד לה קרקע בכתובתה דמשום שמעון בן שטח ליכא כדפרי'. ומשום מתני' ליכא דהכא ליכא למיחש משום אובודי בקרקע. וכן במטלטלין כשקיבל עליו אחריות אותן מטלטלין בפי' דהא וודאי סמכ' דעת' וזהו הנכון: גרשה אין לה אלא כתובת' גירשה אין לא גירשה לא קמ"ל כדרב אבא דאמר לעיל שאלתי את סומכו' הרוצ' שימכו' בנכסי אחיו כיצד יעשה אם כהן הוא יעשה סעודה ויפייס אם ישראל מגרשה בגט ומחזירה לומר שאין אדם יכול למכור בנכסי אחיו בלא רשו' יבמתו

(שם) תניא בראשונה היו כותבין לבתול' מאתים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים. פיר' שלא היו מתחייבין להן סתם אלא מתנין היו עמה בפירוש שאם תתאלמן או תתגרש יתנו לה מאתים או מנה ולא היו אומרין לה מעכשיו. וכיון שכן לא היתה זוכה בה אלא באותה שעה ולא היתה יכולה לגבות מן המשועבדין. ומשום אסמכתא ליכא דכל מידי דהוי בידו לגמרי