רא”ה כתובות ט

(שם) והלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת הא דאמרינן הותרה שלא לצורך פי' שלא לצורך אוכל נפש והוא שיהא צורך היום או שאר הנאות שבגוף והוא שיהא כעין אוכל נפש בכל דבר כמו שאמרו שיהא שוה. וכל ענין אכיל' דבר השוה הוא לכל נפש כדמוכח הכא ובמקומו אבא' עוד בעה"י: ותו לא מידי

(שם) אמר רב חלבו אמר רב הונא אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה ומי אמר רב הונא הכי והאמר רב הונא אלמנ' אינה טעונה ברכה ואסיקנא מאי אינה טעונה ברכ' דקאמר בר הונא כל שבעה אבל יום אחד טעונה אלא הא דקתני' שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים במאי אי בבחור הא אמרת שבעה אי באלמנה הא אמרת יום אחד. איבעית אימא בבחור שבעה לברכ' ושלש לשמח' איבעית אימא באלמון יום אחד לברכה ושלשה לשמחה. מדקאמרינן איבעית אימא ואי בעית אימא שמעינן מינה דהני לישני לא פליגי אהדדי הלכך בחור שנשא אלמנ' שבע' לברכה ושלשה לשמחה ואלמון ואלמנה יום אחד לברכ' ושלשה לשמחה והני מילי אלמנה אבל בתול' לעולם יש לה שבע' לברכ' כדאמרינן הכא בהדיא ליכא בתולה דבצירא משבעה והוא הדין לשמחה שעיקר תקנת שמחה משום בנות ישראל היא כדאמרינן שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים ואין מוסיפין לה כשנישאת לבחור. ואין פותחין לה באלמון. וכן בתולה יש לה לעולם שבעה לשמחה ולברכה. וכ"כ הרב ר' יוסף הלוי ז"ל. ושמחה זו דאמרינן מסתברא דהיינו שיהא בטל ממלאכתו. והא דאמרינן לעיל למחר משכים לאומנותו והולך שקדו חכמי' על תקנות בנות ישראל כו' דמשמע דמן הדין הוא מות' במלאכה איכא למימר דמשום דתקון רבנן שיהא בטל ממלאכתו תקנו לו בימים שאינן בני מלאכה. ובתוספתא אמרו התקינו שיהא בטל שלשה ימים חמישי וערב שבת ושבת שלשה ימי בטלה. נמצא שיהא שמח עמה שלשה ימים. ובאגדה איתא החתן דומה למלך. מה מלך אינו יוצא מפתח ביתו אף תתן אינו יוצא מפתח ביתו. מה מלך הכל מקלסין לפניו. אף תתן הכל מקלסין לפניו מה מלך לובש בגדי כבוד אף חתן לובש בגדי כבוד מה מלך שמחה ומשתה לפניו אף חתן שמחה ומשתה לפניו כל שבעת ימי המשתה

(שם) ברכת אירוסין מאי מבר' רבנן ורבה בני רב אדא תרוייהו משמי' דר' יהוד' אמרי ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריו' ואסר לנו הארוסו' והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידשין. רב אויא בר' דרבא מסיים בה הכי משום רב יהודה ברוך מקדש ישראל כו'. ק"ל היכא אשכחן ברכ' כגון הא דמברך אמאי דאיתסר. אטו מברכין שאסר לנו אבר מן החי. והתיר לנו את השחוט. ומה ענין עריות לכאן. ותו אמאי לא מברכין בקידושין במטבע קצרה כשאר המצות. ומסתברא דהיינו דלא מברכין אמצו' בשביל שאין זו המצוה אלא הנישואין ואין מברכין על מצוה אלא א"כ גומר אותה וכשהוא בא לידי חופה אי אפשר לו לברך על המצוה שיברך אק"בו על קידושין וחופה שכבר נתן קדושין מזמן מרובה. ואינו מברך עליהן למפרע. וכשבא לקדש ולכנס כאח' לא תקנו לו מטבע בפני עצמו. ולפיכך תקנו לו ברכה על קדושתן של ישראל שקדש אותנו ופירשנו מן העריות ואסר לנו את הארוסות וכיון שהזכיר איסורן ראוי לומר התירן. ולפיכך הוא אומ' והתיר לנו את הנשואות כלומר הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין פי' וקדושין שקדמו לה. ויש אומר על ידי חופ' בקדושין וכיון שכן אין לחתום בה מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין דכיון דקידושין של ישראל הוא בא לומר הא איכא עריות נמי כדמברכי' וצונו על העריות אלא מקדש ישראל ותו לא. וכן השיב רבינו האיי גאון ז"ל שכן מנהג בשתי ישיבות. תדע לך שהוא כן שאין זו ברכת המצו' שהרי לא מצינו בשום מקום בברכת המצות שזה מקיים מצוה וזה מברך עליה. ולפיכך נהגו לברך אחר עשייתה והכי מוכח לישנא דאמרי' מידי דהוה אקידושי בעלמא וכתב הנגיד רב שמואל הלוי זצ"ל דבברכ' לא בעי י' דלא איתמ' אלא בברכ' חתני' ונראין דבריו

(ע"ב) תנו רבנן מברכין ברכת חתנים כל שבעה. אמר ר' יהודא והוא שבאו פנים חדשות נראה דפנים חדשות הוא שלא היה שם כלל וכן כתב במקצת נוסחאות לפנינו משכחת לה בפנים חדשות דלא הוו תמן מעיקרא. ובמועד קטן אמרו ואם באו פנים חדשות חולץ ופירושו שלא היה שם כלל ויש אומר שאין מברכין בפני' חדשות אלא בשעת סעודה כדאמרינן לקמן. כי תניא ההיא בברכת המזון. ולא אשכחן לה בשעתא אחריתי. ולית' דהא במסכת' סופרים אמרינן בהדיא ונהגו רבותינו לומר ברכת חתנים בבוקר על הכוס בעשרה ופנים חדשות כל שבעה. וכן בערב קודם סעודה. והיינו טעמא לפי שבאותה שעה היה דרכן לבא לשמח' עמה ובשעה שהיו באין לשמחה היו מברכין. וכדאמרינן בירושלמי מברכין ברכת חתנים כל שבעה ר' ירמיה סבר מימר מפקין כלתה כל שבעה. א' ליה ר' יוסי והא תני ר' חייא מברכין ברכת אבלים כל שבעה אית לך מימר מפקין מתא כל שבע' מאי כדין מה כאן מנחמין עמו. אף כאן משמחין עמו. מה כאן משכרין אף כאן משכרין. נראה דכשבאין לשמח' זו היא שעת ברכה ועכשו נהגו לברך בשעת סעודה. לפי שבאותה שעה הם מתכנסין לשמח עמה ומברכין ביום ראשון בבקר שהוא עיקר שמחה שמוציאין החתן והכלה וכולן באין עמהם ובשבת בבקר אע"פ שברכו ביו' ראשון שסומכין להן שאי אפשר שלא יהא שם פני' חדשות שלא היו שם בחופה. ויש אומרי' ששבת גופה הויא פנים חדשות כדקאמרינן באגדה אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן אמרו שירה. ונראה שאין מברכין ברכת חתנים אלא בחופה כדאמרינן התם בסוכה וניתבו בסוכה וליחדי בסוכה. אין שמחה אלא בחופה. וכתבו בתוספת שאם באו פנים חדשות כל אותו היום חשוב כיום ראשון וכל היום מברכין ברכת חתנים. ונראין דבריהם והוא שיהיו בשעת ברכה בבקר ובערב אבל הלכו להם אין מברכין אלא בזמן שהם שם. וכההי' דאמרי' התם במ"ק אם באו פ"ח חול ומניח אפי' ק' פעמי'. אלמא דפ"ח לא מהני מידי אלא דאיתנהו התם ובמס' סופרי' אמרו שאין מברכין ברכ' חתני' ובה"מ על כוס א' לפי שאין אומרין ב' קדושו' על כוס א' וכן אמרו שם בברכ' החוד' שהיו מברכין ומיהו בגמ' דילן לא איתמ' אלא בברכ' המזון וקידו' כדאי' התם בפסחי'. וכת' הרב בעל העיטו' ז"ל דאי מהא לא איריא דהת' הוא בב"המ שהו' אח' סעוד' וקדוש' מקמי סעוד' היא והא לא דמיא אלא להא דאמרי' הת' דקדוש' אבדלת' אחדא כסא שפי' דמי וכל וכל דכן הא דהיינו ברכ' חתני' שאינ' טעונ' כוס וטע' של ברכו' הללו בברכ' אשר בר' ויוצר האד' ואשר יצר שהן פותחו' בברוך אע"פ שהן סמוכו' משו' דאשר ברא פעמי' שאינה סמוכ' לחברת' כגון דליכ' פ"ח דקי"ל דמבר' א' ב'. ויוצ' האד' נמי ה"ט דפותח בברו' משו' דהוי מטב' קצר' וכיון דליכ' חתימ' לא סגיא בלא פתיח'. וא"י נמי ה"ט שפותח' בברוך. לחל' בין יציר' ליצירה שלא יראה כברכה א' ואלו הן ב"ח שאין מברכין אותן אלא בי' ולאפוקי שהשמח' במעונו דלא מקרי' ב"ח וא"צ אלא ג' תדע שהרי ברכת חתני' אין מברכין אותן אלא כל שבעה והא כל דמחמת הלולא בין קודם נשואין ובין לאחר נשואין עד תליסר ירחי שתא. אפי' בבי מהולא סבר לברוכי אי לאו טרדא דינוקא ומיהו בעינן דאיכא אינשי אחריני דלאו בני ביתא לאפושי שמחה הוא. והכי דיק לישנא דאמרינן בין אמר להו מחמת הילולא. בין לא אמר להו מחמת הילולא ומברכין אותה משעת אירוסין. והוא דטריח ליה שהוא סמוך לנשואין. דה"ל מחמת הילולא. ואירוסין דקאמרינן בקידושין ודבי מהולא כקידושין דמי דאיכ' מעשה דמצוה דשמחה. והיינו דרבינא דבריך משעת אירוסיך שהי' קרוב זמן הנישואין וסמך אנפשי'. ואע"ג דלא טריח ליה לאינסובי להאי זימנא. ולא אסתייע מילתא והדרי בהו שלא לישא באותו זמן שהי' סבור. אבל ודאי אין מברכין אלא בקידושין

(דף ח' ע"א) דמר סובר חדא יצירה הוי. ומר סבר שתי יצירות הוי פירש"י ז"ל דמ"ד דחדא יצירה הוא ס"ל כמ"ד דו פרצופין היה ומ"ד דשתי יצירות הוי ס"ל כמ"ד זנב הי'. וממנו נבראת' ותמה הא התם מקשי' למ"ד זנב היה. קרא דכתיב ויוצר בשני יודין. ומאי דכתיב זכר ונקיבה בראם וניחא למ"ד דו פרצופין. ויש לפרש דהאי דקאמר היינו דכת' וייצר כלומר שהיתה יצירה אחת שעלתה לשתי'. אלא למ"ד זנב מאי וייצר שלא היה תחלה אלא יצירה אחת בלבד. ומיהו בסוף למ"ד זנב היה חשי'