רא”ה כתובות נח

במלכות בן נצר דין הוא שאסורות מכיון שהן שותקות שבן נצר לא היה מלך אלא אדם נכבד ונשוא פנים כהמן בחצר אחשורוש והיו עבדיו תוקפין בנשים ומביאין אותן אליו בפרהסי' ולא בצינעה שגנאי היה לו לפיכך חוששין אחריהן שמא מתרצות מתוך שאינן צווחו' כי אלו היו צווחות היו מצילו' אותן מידו כי לא היה הוא האדון. והיינו דלגבי אחשורוש קרי לי ליסטים ולאו משום חשיבות' דאחשורוש אלא לגבי כל מלך נמי ליסטים מיקרי כדפרי' דלאו מלך הוא אלא גבי ליסטים דעלמ' מקרי מלך והיינו דקרי לי' התם באידך ברייתא מלך דתני שבויי מלכות אינן כשבויין שהן אסורות שחוששין שמא מתרצות מן הטעם שפירשנו. והכא קרי לי' ליסטים דתני גנובי ליסטים אינן כשבויין. ואידך מתניתא דתני גנובי ליסטים הרי הן כשבויין לומר שהן מותרות מיירי בליסטים דעלמא משום דליסטים בעלמא מיטמר מאינשי ובצינע' הן לוקחין אותן במקום שידן תקיפה עליהן שאלו היו צווחות מסכנות בעצמן שמא הורגין אותן והוא נכון. אבל בגליוני הראשונים נמצא בבן נצר היינו נבוכדנצר ומיניה הוא דקתני בהך ברייתא שבויי מלכות אינן כשבויין לומר שהן אסורות לפי שהכריזו במחנ' אלהיהם של אלו שונא זמה הוא הזהרו מאשת איש וכיון שכן בידוע שנתרצו להן כיון שהן בידן שאלו אמרו אש' איש מיד היו פורשין מהן. וליסטי' דהכ' נמי הכי הוא. וליסטים דהתם דאידך מתנית' בליסטי' דעלמא לפיכך הן מותרו' שהן מן הסת' אנוסו' והכא קרי ליה ליסטים גבי אחשורוש משום דאחשורוש כמלך שהיה בבית מלכותו ומקבץ בתולות לפניו כאדם הלוקח משלו אבל נבוכדנצר הי' הולך במלכות אחרי' ושולל כליסטים מיהו גבי ליסטים דעלמא קרי לי' מלך שהרי מלך הוא ואינו מחוור ופירושא דהאי מתניתא הכי הוא שבויי מלכו' הרי הן כשבויין כלומר שהן מותרות וחיב לפדותן שאני קורא בה ואם תשתבאי איפרוקיניך ואותבינך לי לאנתי. גנובי ליסטי' אינן אינן כשבויין והן אסורות לפיכך אינו חייב לפדותה. שהרי אין אני קורא בה ואותביניך לי לאנתי. והכי תנא בהדיא בתוספתא נשבית אינו חייב לפדותה במה דברי' אמורי' בשבויי מלכות. אבל גנובי מלכות ליסטים הרי הוא חייב לפדותה והיינו הך ברייתא דאמרינן הכא מינה דתניא איפכא מהך דהכא. ואפילו באשת כהן נראין דברים שאינו חייב לפדותה שכיון שהי' מתרצית לדעתה בזו דברי הכל שהיא נותנת אצבע בין שיני' רבי' נ"ר

(שם) ובכהנת אהדריניך למדינתיך אמר אביי אלמנה לכהן גדול כו' עד מאי לאו במדיר אשת כהן קא מיפלגי ואביי דאמר כרבי אליעזר ורבא דאמר כר' יהושע דר' יהושע דאמר במדיר אשת כהן דנותן לה כתובה ואינו פודה כרבא דאמר כל שאיסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה והאי נמי איסור דבר אחר הוא. ור"א דאמר פודה ואינו נותן לה כתובה כאביי דקסבר דבכהנת כיון דחזי' לקייומי בה תנא' דליהדר' למדינת' חייב. ודחינן לה הכא במאי עסיקינן כגון שנדרה איהי וקיים לה איהו. ר' אליעזר סבר הוא נותן אצבע בין שיניה ור' יהושע סבר היא נתנה אצבע בין שיניה פירש"י ז"ל לעולם באלמנה לכהן גדול אי נמי במדיר אשת כהן דחד דינא הוא כולהו אפשר דאית להו סברא דאביי אי דרבא אלא הכ' במדיר אשת ישראל הוא דפליגי ור' אליעזר אפילו כרבא. אלא דסבר בהא הוא נותן אצבע בין שיניה ולפיכך חייב לפדותה ור' יהושע אפי' כאביי אלא דסבר בהא היא נתנה אצבע בין שיניה לפיכך אינו חייב לפדותה. וקשיא לן להאי פירושא דר' אליעזר היכי אתיא כרבא השתא באשת ישראל דלא קיים תנאה דאיתבינך לי לאנתי קאמר ר' אליעזר חייב משום טעמא דהוא נותן אצבע בין שיניה באשת כהן דמקיים תנאה דקרינא בה ואהדרינך למדינתיך לא כל שכן. ותו בנדרה היא יקיים לה איהו חשבינן לה הוא נותן אצבע בין שיניה ומחייבינן לה בהכי כשהוא מדירה לא כל שכן. ור' יהושע לאביי נמי באשת ישראל למה לי טעמא דהיא נתנה אצבע בין שיניה תיפוק לי' בלאו הכי נמי שהרי אין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו. והשתא משמע לפום האי טעמא דאי לאו הכי לא אמר ר' יהושע והא ממזרת ונתינה דאמרינן דאינו חייב לפדותה. ויש גורסים הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו ור"י סבר היא נתנה אצבע בין שיניה וכן היא במקצ' נוסחאו' ישנות

והרב אדוני זקיני ר' זרחיה הלוי ז"ל פיר' דהכא קאמר לעולם באשת כהן ודרבא וודאי תנאי היא דרבא וודאי לית ליה דר' אליעזר דאפי' תימא הוא נותן אצבע בין שיניה מכל מקום איסור ד"א הוא ואלו לרבא אינו חייב לפדותה. אבל אביי אמר לך אנא דאמרי אפי' לר"י התם היינו טעמא דר' יהושע דאמר נותן לה כתובה ואינה פודה משו' דקסבר היא נתנה אצבע בין שיניה. אבל בעלמא וודאי כגון אלמנה לכהן גדול חייב לפדותה. ולבסוף אמרינן אלא לעולם דאדרה איהו כלומר באשת ישראל פליגי. ולית' דהני תרתי סברי מישוי שוין אהדדי ואי אמרת כר"א דאע"ג דקסבר דהוא נותן אצבע בין שיניה איסור ד"א הוא וחייב לפדותה ה"ה דאיכא למימר לר"י דאע"ג דהיא נתנה אצבע בין שיניה עדיין אני קורא בה ואהדריניך למדינתיך חייב לפדותה. ואי אמרת נמי לר' יהושע דכיון דהיא נתנה אצבע בין שיניה פטור הוא הדין דאיכא למימר לר' אליעזר דכיון דהיא נתנ' אצבע בין שיניה פטור. אבל לפי גירס' הספרים אפשר לפרש דר' אליעזר סבר הוא נותן אצבע בין שיניה ור' יהושע סבר היא נתנה אצבע בין שיניה ופליגי בין באשת כהן בין באשת ישראל. ורבא אמר לך אנא דקאמר אפי' לר' אליעזר והתם היינו טעמא דר' אליעזר משו' דקסבר הוא נותן אצבע בין שיניה. הילכך כיון דהכי הוא אפי' באשת ישראל חייב. אבל באיסור ד"א הבא מאיליו מודה ר"א דכל שאיסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה ואפי' באשת כהן. ואביי אמר לך אנא דאמרי אפי' לר' יהושע התם היינו טעמא דר' יהושע משום דקסבר היא נתנה אצבע בין שיניה וכיון דהכי הוא אפי' באשת כהן פטור אבל בעלמא באיסו' הבא מאיליו מודה ר' יהושע שהוא חייב לפדותה והיינו אליבא דאביי. אבל רבא סבר דרבי יהושע לאו היינו טעמי' ולית לי' דלהוי הא מהאי טעמ' אלא דקסבר דהא כאלמנה לכהן גדול וכי היכי דאלמנה לכ"ג אינו חייב לפדותה משום דאיסור דבר אחר גורם לה הוא הדין נמי להאי. ומקשינן אי היא נתנה אצבע בין שיניה כתובה מאי עבידתה כלומר דהא מורדת היא. וכיון דכן אליבא דר' יהושע דאמרת דאית ליה האי סברא דהיא נתנה אצבע בין שיניה אמאי אית לה כתובה. ותו אמרי' נתן שאלתי כו'. אלא לעולם דאדרה איהו ואביי מתרץ לטעמי' ורבא מתרץ לטעמיה. כלומר אלא הכא דכולי עלמא בין לר' אליעזר בין לר' יהושע לית להו טעמא דהוא נותן אצבע בין שיניה. ובמדיר אשת כהן סברי לה דהויא כאלמנה לכהן גדול דאיסור דבר אחר הוא. ובמדיר אשת ישראל הוא דפליגי לאביי ולרבא בין באש' ישראל בין באש' כהן דר"א אזיל בתר מעיקר' ור"י אזיל בתר בסוף והילכתא כרב' כדקיי"ל בכל דוכתא דאביי ורבא הילכתא כרבא. אבל בהאי פלוגתא דרבי אליעזר ור' יהושע כיון דקימא לן לקמן בהמדיר דאפי' נדרה היא וקיים לה איהו אמרינן דהוא נתן אצבע בין שיניה והכא אמרינן דכל היכא דהוא נתן אצבע בין שיניה אפילו באשת ישראל שאין אני קורא בה ואותביניך לי לאנתו חייב לפדותה. הילכך כל על ידי נדר חייב לפדותה דאפילו נדרה איהי וקיים לה איהו אמרינן דהוא נתן אצבע בין שיניה וזו היא שיטת הרב אלפסי ז"ל שפסק כאן כרבא ולא הביא מחלוקת בין ר' אליעזר ור' יהושע ולפנינו פסק דהוא נותן אצבע בין שיניה ואינו מחוור דאפשר דלקמן גבי נדרים חשבינן אפי' בנדרה היא וקיים לה איהו היא נותן אצבע בין שיניה שלא להפסידה כתובתה בשביל נדרנית כיון שהוא פושע. והכא גבי פדיון לא איכפת לן כלל אלא כל שאיסורה מחמת דבר אחר שלא מחמת שבי' דינה כאלמנה לכהן גדול וליכא לספוקי אלא אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף והילכתא כר' יהושע דאזיל בתר בסוף וזה מתחוור יותר. אבל לפי פי' הרב אדוני זקני ז"ל ושיטתו אין זה הספק ראוי שהרי לפי שיטתו יש להו לומר דהא דמוקמינן רבא כר' יהושע משום דאפי' תימא דהוא נותן אצבע בין שיניה מ"מ איסור דבר אחר הוא ואפי' באשת כהן אינו חייב לפדותה כל שכן באשת ישראל. וכיון דכן אע"ג