רא”ה כתובות מא

והשתא הוא דמיחייב אגניבה וטביחה ומכירה. וזו היא שיטתו ואין צריך דאפשר לפרש גנב וטבח בשב' כגון שהי' בהמת חבירו ברשותו וטבחה דגניב לי' ההיא שעתא בטביחה דגניב' וטביחה ואיסור שבת באין כאח'

(ע"ב) וצריכא דאי אשמעינן שבת משו' דאיסורה איסור עולם פירש"י ז"ל דאצרכתא אפטורה דקאמר קאי ואשמועינן שבת ואשמועינן מחתרת. וקשיא לן וכי לזו הוצרכנו. והא כמה מתני' דתנן בהו בהדיא פטור' דשבת וחדא מינייהו והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שמתחייב בנפשו. ואיכא דמפרש דאצרכתא אחיובא דמחייב אטביח' ומכירה בין בשבת בין במחתרת קאי דעבדינן בה תרתי. ואשמעינן שבת דעבדינן בה תרתי. ואשמועינן מחתרת ולא נהיר. מדקא נקיט בטעמיה דאצרכתא דלא אתיאן חדא מאיד' חומרא דשבת וחומרא דמחתרת. ואם איתה אדרבה קולי הוה לי' למנקט ולמימר דמחתרת לא אתי משבת דשבת הוא דעבדינן בה תרתי דקיל דבעינן התראה אבל מחתרת דלא בעינן התראה לא. אי נמי איפכ' דמחתרת הוא דאין איסורו איסור עולם. אבל שבת דאיסורו איסור עולם לא. ולא הוה לי למינקט חומרי כדנקיט השתא דכל היכא דחמיר טפי כל דכן דליכא לחייובי תרתי. ואפשר לפרש דוודאי אפטור' קאי ואיצטריך לאשמועינן הכא דקמ"ל דאע"ג דמיחייב בעלמא דבקנס אדם מת ומשלם. הכא כיון דפטור הקרן פטור אתשלומין ד' וה' ולא אמרינן דכיון דדינא הוא דמיחיי' אקנסא מיחייב נמי אקרן. ואשמועינן הא בתרווייהו דבתרווייהו בין בשב' בין במחתרת בהא פטו' וצ"ת

(שם) אמר רבא הניחה להם כו' עד מאן דמתני' לה ארישא כל שכן אסיפי מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא והיינו דרב פפא פי' מאן דמתני לה ארישא דהיינו במתה דאפי' בהא קאמר דאם הניחה להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם. וכל שכן אסיפא דעבחוה ואכלוה. ופליגא דרב פפא דקאמר דאין חיוב עד שעת האונס אלא וודאי משעת משיכה מתחייב באונסיה. ומיהו דווקא כשהניח להם אביהם אחריות נכסים. אבל לא הניח להם אביה' אחריו נכסי' לא דמטלטלי דיתמ' לבע"ח לא משתעבדי. מאן דמתני לה אסיפא דהיינו טבחוה ואכלוה דווקא משתעבדי. מאן דמתני לה אסיפא דהיינו טבחוה ואכלוה דווקא אסיפא הוא דמיחייבי. אבל ארישא לא כטעמיה דרב פפא דקסבר דאין חייבין באונסיה עד שעת האונס. וכיון דכן אפי' כי איכא אחריות נכסים לא מיחייבי דהא לא מיחייב עלה אבוהון כלל ואינהו נמי לא מיחייבי דהא לאו שואלים נינהו. והאי דמחייבי אסיפא פירש"י ז"ל דהוו להו פושעין דהוה ליהו למידק. וקשיא עליה א"כ מ"ש הניח להם אביהם אחריות נכסים כיון דפושעים חשבינן להו אפי' לא הניח להם אביהם נמי אבל הנכון דאינהו וודאי לאו פושעים כלל נינהו אבל אביהם הוא דחשיב פושע דהוה לי' למימר בשעת מיתה. ושמועינן מינה דכי קאמר רב פפא דאין חייבין עד שעת האונס לאו שעת האונס ממש קאמר דאם כן היכי מיחייב הכא והא בשעת האונס ליתיה לאב אלא משעת פשיעת האונס. ואיכא דקשיא לי' וכי לא הניח להם אביהם אחריות נכסים אינהו היכי מיחייבי עליה כלל. והא קיי"ל הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם וליתא דהא אוקימנ' התם לאחר יאוש והכה שאלה הוא וליכא יאוש. מיהו אכתי קשי' כיון דליכא יאוש אמאי דמי בשר בזול ותו לא. והאמרינן התם גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלי רצה מזה גובה רצה מזה גובה. וי"ל התם במידי דמשתרשי לי' לגמרי כגון פת ויין שאפי' בא לקנותו היה אוכל כמה שאכל עכשיו משלם נמי כגון דאכיל. אבל הכא דהא דאינהו לא הוו פושעים כלל דקסברי דדידהו קא אכלי ליכא לחייובינהו אלא דמי בשר בזול דקא משרשי להו. ומיהו הא דקאמרינן ארישא דאין חייבין באונסיה במתה ודוקא מיתה דאינהו לאו שואלים נינהו אבל ודאי מסתברא דשומרי שכר מיהת הוו ולא גרעי מאבדה דקיי"ל דהוי שומר שכר

(דף ל"ה) והא תנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה כו' קשיא לן ומאי קושי' והא אמרינן התם במסכת סנהדרין דהא דחזקי' מפקא מדר' ומק' מדרבנן דר' סבר נתכון להרוג את זה והרג את זה חייב ממון ורבנן סברי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה וחזקיה אית לי' דפטור ממיתה וממון. וכיון דכן מאי מקשינן ליה מינה לר' יוחנן דהא ר' ורבנן לית להו דחזקיה ויש לומר דרבנן עד כאן לא פליגי עליה דחזקיה אלא במתכון להרוג את זה והרג את זה דחייב מיתה אבל וודאי אית להו דחזקיה דמקשינן אדם לבהמה לגבי הא דלא תחלוק בו לעולם לחייבו ממון אלא לפוטר' ממון ואפי' ר' נמי אפשר דלא פליג אדחזקיה אלא דווק' בנתכוון להרוג את זה והרג את זה שריבתה בו תורה ממון במקום מיתה כדאית' התם. אבל באידך מודה וא"כ הא דאמרינן התם בסנהדרין בפרק אלו הן הנחנקין הניחא למאן דאית לי' דחזקי' אלא למאן דלית ליה דחזקיה מאי איכא למימר לא משכחת לה דלית ליה דחזקיה אלא להאי לישנא קמא דר"י הוא לית ליה לחזקיה ולא נהיר. אלא מחוורת' דר' ודאי פליג אחזקי' והיינו דקאמ' הת' אלא למאן דלית לי' לתני דבי חזקי' מדר'. ומיהו אכתי מקשינן מינ' לר' יוחנן דר"י לא קאמ' דלא כרבנ' וכדר' ומיהו אפש' דר"י מסבר' דנפשי' פליג אחזקי' אלא דקושיא לא מדחזקי' אלא מדרש' ור"י מ"ט דלא מוד' בהאי דרש'. והיינו נמי דאמרי' לקמן אי מהאי דרש' מאי היכרח' דדלמ' בשבת כתיב דבבהמה גופא איכא לאיפלוגי דאי במזי' פטו' ואי בשוגג אימ' לך דחיי' דחייבי מיתו' שוגגין חייב ומהדרי' דעל כרחך בחול מיירי הילכך שמועינן מינה מההאי דרש' דבמכי אד' ליכ' לאיפלוגי דלעול' פטור מממון. וק"ל ומ"ט לא אקשי לי' לר"י ממתני' דקתני אע"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת ב"ד הא איכא מיתת ב"ד פטו'. ואוקמי ר"י גופי' לעיל דלא אתרו בי' וכה"ג קאמ' דאלו איכ' מית' ב"ד פטור אע"ג דלא אתרו בי' והוו להו חייבי' מיתו' שוגגין. וי"ל מתני' ה"נ קאמר אע"פ שהן בהכר' שהן מזידין לענין כרת הרי הן פטורי' לעול' עד שתה' מיתתן בידי ב"ד והיכי דמי בדאתרו בי' ומ"מ אכתי קשי' א"כ סיפ' דקתני הכא על בתן פטו'. ליפלוג וליתני בדידי' בד"א במזי' אבל בשוגג לא. ואפשר דעדיפא לי' למקשי מדתנ' דבי חזקי' דמיפרש' בהדי' מהאי דיוק' א"נ אפשר דהא תנ' לי' מתני' מדקתני ואין בהם מיתת ב"ד דהכי קאמ' דלעול' חייב עד שתהא מיתתו בידי ב"ד: אתי' רשע רשע רבא אמר אתי' מכה מכה תמה ורי"ו מ"ט פליג אהא דהא מתנית' היא בהדי' במס' מכו' דתני לה להאי היקיש' דרשע רשע ואפש' דקסבי ר"י אע"ג דאיתקוש חייבי מלקות לחייבי מיתה לא גמרי' להו להא מילתא דפטרינן להו מממון אלא חייבי מיתה דאיתרבו בהדי'. ולא חייבי מלקו' משו' דכי כתיב רשע גבי מלקו' הוא דכתי' ולא גמרי' מיניה לממון ולהכי נמי נאדי רבא' מטעמיה דאביי ולא מייתי לה מרשע רשע ומייתי לה ממכה מכה דאליבא דר"ל לא כתיב במיתה אלא בממון ומאי יומת בממון

(ע"ב) אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו. אבל ממזרת לא קשי' לר' נחוני' דאפשר דר' נחוני' לא אמ' אלא בכר' ולא בחייבי מלקו' וכ"ת והא רבנן דפליגי עלי' דר' נחוני' דפליגי בכר' ומודו במלקו' וכיון דהכי כ"ש לר' נחוני' דקאי בכר' דמוד' במלקו' הא לאו היכריחא הוא דהיינו לרבנן דחמי' להו עונ' דבידי אד' בלחוד וקסברי דכל היכ' דענשו בידי אדם ל"ש מית' ולא שנא מלקו' לא עבדינן בי' אלא רשע' אחת ולא חשיב להו עונש בידי שמים. אבל לר' נחוניא בן הקנה חשיב לי' כרת כמיתה. ולא תימ' כרת כמיתה אלא אליב' דר' נחוניא בן הקנה היא דגמר לה מדקאמרי' כרת שלי כמיתה שלכם. אי נמי אסון אסון. וכיון דכן אע"ג דקאמ' ר' נחוניא בן הקנה במיתה דחמירא במלקות לא אמר וכן פירש"י ז"ל. ואיכא דקשיא לי' ולוקמא כר' נחוניא בן הקנה וכגון שבא עליה בשוגג דר' נחוניא בן הקנה לא אמר אלא היכא דאיתיה לכרת. ולית' דהא וודאי אליב' דריש לקיש דקסבר חייבי מלקות שוגגין פטור לא סגיא בדלא קאמרינן אליבא דר' נחוניא בן הקנה נמי דחייבי כריתות שוגגין פטור דהא טעמיה