רא”ה כתובות כו

בבית דין אבל לא קרא עליהן ערער מקיימין אף שלא הוחזקו בב"ד ודווקא נמי משנים

(שם) אמר רב שימי כו' עד מאי שנא מתחת ידו דלא דילמא זייף מתח' ידי אח' נמי דילמ' אזיל וחזא זייף. פרש"י ז"ל מאי שנא כי נפקי הנהו שטרי דאתינן לקיומי מינייהו מתחת ידו דלא מקיימינן מינייהו דילמא זיופי זייף. מתחת ידי אחר נמי דילמא אזל וחזא אתא וזייף. כולי האי לא מצי מכווין. כלומ' כיון דיצא מתח' ידי אחר לא מצי מכוין אבל ביוצא מתחת ידי עצמו מצי מכוין דכיון דהוו תחת ידו קיל ליה מילתא לזיופי דחזי ליה כולי יומא. ודברי' אלו תמוהי' זה היאך אפשר א"כ נמצא שמי שיש לו חתימ' עדי' אפי' הוחזק בב"ד אי אפשר לו שוב לחתום שטר באותן עדי' עצמן שאין מקיימין לו מאותן עדי' דחיישי' לזיופא כיון דיצא מתחת ידו. אא"כ אותן עדים עצמן מעידין עליה ואפי' באותן עדי' עצמן איכ' למיח' כדאמרי' בבבא בתרא אין חתימ' ידי דידי היא מיהו מקמי רב אדא בר אהבה לא חתמי לי מעולם אא"כ זכורין ההלואה עצמו או בעדי' אחרים שמעידין שראו כשחתמו וזה אינו וי"מ מאי שנא מתחת ידו דלא דילמ' זיופי זייף. כלומר לכולהו שטרי ושלשתן שקר ואינן כתיבת אותן עדי' כלל החתומין בהן ושמא אותן עדי' אינן יודעי' לכתוב והוא כת' בכתב ידו שלשתן ואע"פ שאכלן ג' שנים ובשופי אפש' דאקראי בעלמ' הוא. א"ם גבר' אלמא הוא. מתחת ידי אחר נמי ניחוש דילמ' אזל וחזא ואתא וזייף. ואף אלו דברים תמוהים א"כ היכי קס"ד לדמויי כלל יוצא מתחת ידי עצמו ליוצא מתחת ידי, אחר יוצא מתחת ידי עצמו חיישינן דילמ' כולהו שיקרא נינהו מעיקרא דאיהו כתבינהו לכולהו. מה שאין כן ביוצא מתחת ידי אחר דהת' ליכא למימ' זייפונהו וכתבינהו. דהשתא לא אמרי דיכול איניש לזיופי כתיבה דאחרינ' לכולהו כלל אלא דחיישינן ביוצא מתחת ידי עצמו דילמ' שיקר' נינהו ולא משום זיוף. ויש אומ' דה"ק כיון דחיישי' לכולי האי דזייף תלת שטרי וכיון דדמיאן אהדדי אע"פ שדרך המזייפין שמתחלף בתלת ליחוש נמי להא אע"ג דיוצא מתחת ידי אח' דילמ' כוון וזייף ואמרינן כולי האי לא מכווין

(שם) תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים. הפי' הנכון כמו שפי' הר' אלפסי ז"ל ורבי' שלמה ז"ל. כות' אד' עדותו על השט' ולאו שטר גמו' אלא לומ' שאם נמסר לו עדו' ומתיירא שמא תשתכח ממנו כותבה על פנקסו בשטרי חשבנותיו. ומעי' עליה אפי' אח' כמה שני'. אמר רב הונא והוא שזוכרה עצמו ובראי' השט' נזכר כולו בדקדוק. אבל אם לא הי' נזכ' מעצמו אלא מתוך השט' הזה לי' מפיה' ולא מפי כתבם: ור"י אמ' אע"פ שאין זוכר' מעצמו אלא מתוך השט' אבל אחר ראיית השט' נזכ' יפה. שאם לא נזכר כלל זו וודאי דברי הכל הו' ומפיה' ולא מפי כתבם

(שם) אמר רבא ש"מ מדר"י כו' כלומ' לאו מי אמ' ר"י אע"פ שאין זוכר' מעצמו אלא מתוך השטר הויא עדו' גמור' דכוות' נמי אי שכח והזכירו חבירו עדותו עדו' ואתי' להאי תוספתא דאמרי' אם אמרו מ"ש בשט' זה שמענו ושכחנו. כלומ' עכשיו נזכרנו מתוכ' תנשא אשתו. אע"ג דההוא שטרא לא כלום הוא כיון דקא מדכרי אמטולתי' הוי עדות: כות' אד' עדותו על השטר לזכרון ומעי' עלי' אפי' לאח' כמה שני'. אע"ג דאי משו' ההוא שטר' לא כלום הוא כיון שהוא נזכר אע"פ שלא נזכר אלא מתוכי עדותו עדות ואפילו אליבא דר' הונא דבעי זוכר מעצמו. איכ' לפרושי דהכא גבי ממון בעינן טפי מעדו' אשה אי נמי מיירי בזוכרין מעצמן שראו שמת ראובן ואינן זוכרין אי זה ראובן ובעלה של מי. ואיכא נמי לפרושי ההו' ורישנ' לפו' האי שטת' כדפריש' אליב' דגאוני' ז"ל. א"נ איכ' לפרושי דאתי' להו שפיר טפי וה"ק אתיא דרב הונא כר' ור"י כרבנן כלומר דר' קאמ' על כתב ידן הן מעידין לומ' שאין עדו' כתב ידן עדו' על עיקר ההלוא' ואין עדותו אלא על כת' ידו ואינו ראיה על מנה שבשט' ואין עדותו חשוב כלל אלא שהשט' מהני מדין עצמו מתורת שטר' וכיון שכן אף כאן כיוצא בו כשרוא' שטר זכרון זה אע"פ שזכר שזהו עדותו שכת' אין זה עדו' גמו' על עיקר המעש' וכיון שמדין שטר זה אינו חשוב שאין עליו תור' שטר אף עדו' זה אינו כלום וכיון שראו העדו' זה אינו כלו' לפי ששט' זה אין תור' שטר עליו אע"פ שנזכר מתוכה הזכר' מתו' השט' זה אינו כלו' וה"ל מפיה' ולא מפי כתב' ור"י אמ' אע"ג שאין זוכר מעצמו דס"ל כרבנן קסב' דכיון שמעי' על כת' ידו הרי הוא ראי' על מנה שבשט' ועדותו הוא על מנה שבשטר וכיון שכן אף כאן כיוצא בו כיון שזכור שזהו זכרון שלו שכתב בלא פחות ובלא יתר. ויודע שבשע' שכתב עדות אמת כתב הרי זה עד' גמו'. לומ' שבנזכ' מתוכ' לא מיקרי מפיה' ולא מפי כתבם. ומ"מ בלא הזר' מתוכ' לא סגיא דהויא ליה מפיהם ולא מפי כתבם. ואע"ג דהאי לאו שטר גמור ל"ק דהא בההו' מתנית' קתני נמי ובשט' כתב מת פלוני לא תנשא אשתו. אם אמרו מ"ש שבשט' זה והאי וודאי לאו שטר גמו' הוא ואין עליו תור' שטר ה"נ תני סיפ' כות' אד' עדותו על השט' וכן נמצ' כתו' למקצ' הגאוני' ז"ל שכך היא הגירסא. וכן אפש' לפר' התוספ' כדבריה' אם אמרו מ"ש בשטר זה שמענו ושכחנו אבל עכשיו נזכרנו מתוך שטר זה תנשא אשתו שהרי כות' אדם עדותו על השט' ומעי' עלי' יחידי בלא צירוף אח' והוא שזוכר בין ע"י עצמו בין ע"י אחרי'. אלמא כיון שנזכרין רואין כאלו באין להעיד מתחלה ולא מפי השטר

(ע"ב) תנן התם התלוליו' וכו' עד מתוך שהנשי' קוברות שם נפלי' ומוכי שחין זרועותיהן עד נ' אמ' אזלה איהי לחודא טפי דברא איניש בהדה. פירש"י ז"ל טפי דברא איניש בהדה ואם איתא דקברה בתל קלא אית לה למילתא כיון דהוה אחרינא בהדה ומדלי תלה קלא ש"מ לבית הקברות אזלה. והיינו טעמא דמתניתא דקתני התלוליות הקרובות בין לעיר בין לדרך אחד חדשות ואחד ישנות טמאות. קרובות לדרך נמי. משום דזימנין דמתרמי בין השמשות ומיקרי וקברי בתל

אף על גב דלא הויא לחודה ואית לה קלא איידי דשכיחא מילתא טובא חיישינן לה ואף על גב דלית לה קלא. הרחוקות חדשות טהורות דכיון דרחוקות לא אזלה בדלא דברה אחרינא בהדה. ואם איתה דקברה קלא אית לה למילתא. ישנות טמאות דחיישינן דלמא פסק קלא וכי תימא ומספק' היכי מחזקינן טומאה. ליתא דכיון דהויא לה עיר בית הקברות ודרך בית הקברות אחד קרובות ואחד רחוקות בחזקת טומאה הן. אלא קרובות כיון דדינייהו דתיהוי להו קלא ולית להו איתרע לה לחזקה ישנות כיון דליתיה להאי טעמא מוקמי אחזקתייהו ובחזקת טומאה קיימן והאי דקא פשיט מינה לסהדותא אע"ג דודאי קלא עביד דבטיל. שאני קלא דטומאה דמשום טהרות זהיר' ביה וקלא דלא פסוק הוא והיינו דקס"ד דכסהדותא דמי אבל רבינו חננאל ז"ל פי' טפי דברה אינש בהדה וכיון דאית לה צוות' לבית הקברות אזלה. והיינו טעמא דמתניתין דקרובו' לעיר טמאות משום דאזלה לחודה וכיון דהויא לחודא לא אזל' לבית הקברו' אלא קברי בתל לדרך נמי טמאו' דזימנין דמיתרמי בין השמשות ומיקרי וקברו בתל אע"ג דלא הויא לחודה. רחוקות חדשות טהורות דכיון דרחוקות בין לעיר ובין לדרך לא אזלה בדלא דברה צוות' בהדה. וכיון דאית לה צוות' לבית הקברות קא אזל' ישנות טמאות דכיון דישנות בין לר' מאיר בין לר' יהודה אע"ג דהשתא רחוקות חיישינן שמ' קרובו' היו ונתרחקו שהיה תחילה שם עיר או בתים בסמוך. והשתא אתי' שפי' לפום האי פירושא פשיטותא דרב חסד.' דהשת' איכא לדמויי לסהדותא והא אנן חיישינן שמא היה שם עיר או בתים. ונשתכח הדבר. ומיהו לא נהיר היכי חיישינן לה והא קיי"ל דמספוק' לא מחזקינן טומאה אבל בתוספת' איתא הכי שאני אומר עיר או דרך היה שם ושמא שכחו. ואפשר דשניא הא. דמלתא דשכיחא היא שהעיר מתרבה או מתמעטת בית אחד או שני בתים

(שם) זה אומר זה כתב ידי וכו' כשתמצ' לומר לדברי ר' על כתב ידן וכו'

(דף כ"א) אבל אמגלתא לא דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב עליה מאי דבעי. ואע"ג דאפשר ארישא דמגלתא. דהא תו ליכא למיחש עלה. אנן אחספא מחתמינן ליה דלמא אתי למחתם בסוף מגלתא. והא דאמרינן דתנן הוציא עליו