רב פנינים על משלי כב:ט

וגמור החנוך ואמור לו טוב עין כו' לומר אם אמור יאמר הנער הלא טוב דברך על הנפתה מיצרו בעשרו אך לעומתו יש קונה עולמו בו מכבד ה' מהונו עושה צדקה בכל עת ועל ידי כן יברכתו עושהו ויריק לו ברכה עד בלי די אך אשר אין לו כסף כי אם הלחם אשר הוא אוכל במה יזכה להתברך בו והוא רחוק מצדקה כי אין כל מאומה בידו אף אתה אמור לו דע אפוא כי אין הברכה מצויה בנותן צדקה לפי רוב ממון רק לפי טוב העין אשר יתנהו בעין יפה וגם שימצאון עשירים יתנו גם הם בעין יפה אין להחזיק לו כל כך טובה שיבורך באמת כאיש הרש אשר לא נמצא אתו כי אם הלחם אשר הוא אוכל ומאשר לו עין טובה ממנו יקח ויחלק קצתו לדל וקצתו לעצמו כי אל זה יביט הוא יתברך לברכו באמת מהעשיר אשר יש ויש לו יותר מלחמו ומה גם אם ירמוז מאמר אליהו אל הצרפית שתעשה לו תחלה ואחרי כן לה ולבנה למען זכות אותה במצוה כתקנה כן יאמר כי נתן מלחמו לדל שבעוד לחמו שלם נתן ממנו ונשאר לו ולא שנתן אשר נותר לו אחרי אכלו באופן שעל ידי למוד זה הנרגש ופשטיי שיערב לנער לאחוז בו יאות לחנכו:

או יאמר מאמר התנא רוצה שיתנו אחרים והוא לא יתן עינו רעה בשלו והוא כי ממון אחרים הנותנים יבורך ושל עצמו לא כן וזהו עינו רעה בשלו שמונע ברכה משלו וזה יאמר טוב עין להטיב לעמ בעין יפה הוא עצמו יבורך אך בזאת שלא יהיה טוב עינו לעני מנכסי אחרים שיתנו והוא לא יתן כי אז יבורכו האחרים ולא הוא כי עינו רעה בשלו וזהו שאמר כי נתן מלחמו לדל ולא מלחם זולתו: