רש"י על תהילים לה

ריבה ה' את יריבי. עשה מריבה עם אותם שעושים מריבה עמי:

לחם. לשון מלחמה וכן לוחמי הלחם עם הנלחמים עמו:

והרק חנית. הזדיין כמו אריק חרבי (שמות ט״ו:ט׳), וירק את חניכיו (בראשית י״ד:י״ד):

וסגר לקראת רדפי. הגן ביני וביניהם כמחיצ':

לנפשי. אימוימאימא"ש בלע"ז, כמו כרו שוחה לנפשי (ירמיהו י״ח:כ׳):

חשך והלקלקות. שניהם יחד כדי שיחליקו רגליה' בחלקלקות והחשך אינו מניחם להשמר מן החלקלקות כד"א (שם כ"ג) לכן יהיה דרכם להם כחלקלקות באפלה ידחו ויפלו בה:

חפרו לנפשי. שוחה ליפול בה:

שואה. חשך ברואינ"ה בלע"ז:

ורשתו אשר טמן. כן דרך לטמון הרשת ולכסותו בקש או בעפר כדי שלא ירגיש בה העובר עליה עד שנלכד בה:

ונפשי תגיל. כשאראה במפלתם:

כל עצמותי. יקלסוך על כך כי עתה:

יקומון. עלי תמיד עדי חמס וגו':

ותפלתי על חיקי תשוב. כלומר ואם יאמרו לא עניתי נפשי אלא לרעתם שיכבד עליהם חליים תפלתי שהתפללתי עליהם תשוב עלי:

כרע כאח לי התהלכתי. כאילו היו לי אחי ורעי התהלכתי מיצר עליהם על צרת':

כאבל. אם כבן המתאבל על אמו או כאם המתאבלת על בנה:

קודר. לשון שחרות:

שחותי. לשון שפלות:

ובצלעי שמחו ונאספו. וכשאני צולע ששבר בא עלי שמחו ונאספו:

נאספו עלי נכים. אנשי' פסחי' כמו שאנו מתרגמינן נכה חגירא, ומנחם חברו כמו נכאי' (ישעיה ט"ז) אימנויישי"ץ בלע"ז:

קרעו ולא דמו. אילו היו קורעין את בשרי לא היה דמי שותת לארץ כשמלבינין פני:

בחנפי לעגי מעוג וגו'. בשביל חניפות של ליצנות אכילה ושתיה שמחניפין לשאול בשביל שיאכילם וישקם חורקים עלי שיניהם:

מעוג. לשון אכילה כמו אם יש לי מעוג דאליהו (מלכים א י״ז:י״ב), ומנחם פתר אותו לשון עוגה קטנה (שם) וכן אם יש לי מעוג:

כמה תראה. כמה ארך אפים יש לפניך לראות כל אלה:

משואיהם. מחשך שלהם:

מכפירים יחידתי. מוסב על השיבה נפשי השיבה מכפירים יחידתי, (יחידתי נשמתי סא"א):

אויבי שקר. ששונאין אותי על דבר שקר שמעידין עלי מה שלא עלה במחשבתי מעולם אל ישמחו במפלתי:

שונאי. ששונאי' אותי אל יקרצו עלי עין וללעוג בעיניהם על מפלתי:

יקרצו. צינאנ"ט בלע"ז:

על רגעי ארץ. על דכאי ארץ, וכן רוגע הים (ירמיהו ל״א:ל״ה) עורי רגע (איוב ז׳:ה׳), וכן פירש דונש:

האח האח. לשון שמחה מתהלל בתאות לבו מרוב שמחת' שרואים תאותם מתקיימת:

העירה והקיצה. פמליא של מעל' לשפוט משפטי מאויבי: