רש"י על תהילים יד

אמר נבל בלבו וגו'. שני מזמורים אמר דוד בספר זה בענין א' הראשון על נבוכדנצר והשני (לקמן נג) על טיטוס הרשע זה נתנבא על נבוכדנצר שעתיד ליכנס להיכל ולהחריבו ואין א' מכל חיילותיו מוחה בידו:

אין אלהים. ואעלה על במתי עב (ישעיהו י״ד:י״ד):

השחיתו התעיבו עלילה. מעללים:

הכל סר וגו'. אין איש בחיילותיו מוחה בידו:

נאלחו. נהפכו לקלקול:

הלא ידעו. הלא סופם ידעו מה שעלתה בהם:

אוכלי עמי. זרעו של נבוכדנצר:

אכלו לחם. עשו משתה (דניאל ה׳:א׳) בלשצר מלכא עבד לחם רב:

ה' לא קראו. לא חשבוהו ולא זכרו נפלאותיו ונוראותיו במשתיהם ונשתמשו בכליו, ורבותינו פירשו כל שלא היה גוזל את ישראל לא היה טועם טעם ערב במאכלו, אוכלי עמי נדמה להם כאוכלי לחם שטעמו טעם מאכל ערב:

שם פחדו פחד. שנשתלם גמולו לבלשצר וכו':

כי אלהים בדור צדיק. בדורו של יכניה שהיו צדיקי':

עצת עני תבישו. אתם אומרי' שעצתם של ישראל בושה על שהם בוטחי' בה' כי ה' מחסהו:

מי יתן. אז יקרב היום שיתן מציון ישועת ישראל ואז יגל יעקב ישמח ישראל: