רש"י על תהילים קז

הודו לה' :

יאמרו גאולי ה'. כשיפדם מיד צר:

תעו במדבר וגו'. והולכי מדברות אף הם צריכין להודות שהרי פעמים שהם תועים ורעבים וצמאים:

וידריכם. וינהגם לפיכך יודו לה' חסדו:

יושבי חשך וצלמות. אף האסורים בבית הסוהר צריכים להודות כשיוצאין מבית אסוריהם:

כי המרו אמרי אל. אין פורענות באה על האדם אלא בעונו:

כי שבר דלתות נחשת. שהיו נעולים בפניהם:

אוילים מדרך פשעם. אשר מעונותיהם יתענו ביסורי חלאים אף הם מן הצריכין להודות, יש סמניות בפ' זו (כלומר כתיבות שש נוני"ן הפוכין) ובאין לידרש במקום אכין ורקין למעט, לומר צעקו קודם גזר דין נענין לאחר גזר דין אינם נענין:

יחוגו. לשון שבר הוא וכן בחגוי הסלע (שיר השירים ב׳:י״ד) וכן והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא (ישעיהו י״ט:י״ז):

וישמחו כי ישתקו. הגלים:

וינחם. וינהגם:

מחוז. לשון גבול, ומנחם חברו עם וחזותכם את שאול (שם כ"ח) גבולינו שלא יכנס בגבולינו וכן מחזה אל מחזה שלש פעמים (מלכים א ז') בתנחומא, מצאתי:

וירוממוהו בקהל עם. צריך לאודויי באפי בי עשרה:

ובמושב זקנים. ותרין מנייהו צורבא מרבנן:

ישם נהרות למדבר. כלומר נותן יישובי האומות לחרבן:

למלחה. להיות כארץ מלחה מעשות פרי:

ישם מדבר לאגם מים. נותן יישוב חרב לבניין ומחזירו לקדמותו:

וימעטו וישוחו. והם מתחלה היו שוחין ומועטין מעוצר רעה ויגון:

וישם כצאן משפחות. וישם האביון משפחת זרעו כצאן רבים:

קפצה. סתמה כמו לא תקפוץ את ידך (דברים ט״ו:ז׳):