רש"י על משלי טז

לאדם מערכי לב. הוא סודר עצתו ודבריו בלבו:

ומה' מענה לשון. כשבא להשיב הקב"ה משכילו בדבריו או אם זכה מזמן לו מענה טוב:

ותוכן רוחות ה'. ומונה הלבבות מי הטוב ומי הרע:

גול אל ה' מעשיך. גלגל והשלך עליו צרכיך ויכונו מחשבותיך, ד"א גול אל ה' מעשיך, התפלל לפניו על כל צרכיך:

ויכונו. יתבססו ויתקיימו:

כל פעל ה' למענהו. הכל עשה בשביל קילוסו כמו ענו לה' בתודה (תהלים קמז) ד"א להעיד עליו כלומר פעלו מעיד עליו על גבורותיו שניה' בהגדת תהלים:

וגם רשע. עשה להניחו ליום רעה, וכל זה לקילוסו:

יד ליד לא ינקה. מיד ליד בא לו גמול גובה לבו:

וביראת ה' סור מרע. על ידי יראת ה' סור מרע:

ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ירצה לו שיהיו שלימים עמו:

לב אדם יחשב דרכו. ללכת דרך ישר:

וה' יכין צעדו. כמו ששנינו (שבת קד), הבא לטהר מסייעין לו:

קסם על שפתי מלך. על שפתי חכם היושב בדין:

פלס ומאזני משפט וגו'. לשלם לאדם כפעלו, משפט יישטיצ"ה בלע"ז פרעון עונות האדם בפלס ומאזנים:

מעשהו כל אבני כיס. כאשר יש באבני כיס משקלות גדולו' וקטנו' הכל לפי פעלו של אדם:

תועבת מלכים עשות רשע. דבר תעוב הוא לדיינין ואין הגון להם לעשות רשע:

חמת מלך. הוא כמלאכי מות כשלוחי מיתתם:

ואיש חכם יכפרנה. יפייסנה:

באור פני מלך חיים. מי שהקב"ה מסבי' לו פני' חיים הוא לו לכך צריך אדם ליישר דרכו לפניו:

ורצונו כעב מלקוש. מי שהוא מרוצה לו רצונו טוב לו כעב המביא את המטר:

טוב שפל רוח. טוב להתחבר את ענוים ולהיו' אתם שפל רוח מהיות מחלק שלל את גאים:

משכיל על דבר ימצא טוב. הנותן לב להתבונן על דבריו לפלס את דרכיו ימצא טוב:

ובוטח בה' אשריו. כשהוא מפלס דרכיו ורואה בה מצוה שיש בה סכנה או חסרון כיס ובוטח בהקב"ה ועושה הטוב:

אשריו. הן אשוריו שלו:

לחכם לב יקרא נבון. שלמד חכמה מרבו:

יקרא נבון. סופו שיהיה נבון בדברים מפולפל בחכמתו ויקראו אותו נבון:

ומתק שפתים יוסיף לקח. כשאדם מטעים דבריו לתלמיד וממתיק דבריו בטעמים יוסיף לקח:

מקור חיים שכל. לבעליו וכן פתרון המקרא שכל הבעלים מקור חיים הוא לו:

ומוסר אוילים אולת. יסורי אוילים ע"י אולת באים להם וכן משמעו האולת יסורין הוא לאוילים:

לב חכם ישכיל פיהו. לבו מלמד את פיו לדבר צחות (ועל שפתיו יוסיף לבו לקח):

צוף דבש. מתוק דבש, ברישק"ה בלע"ז:

אמרי נועם. דברי תורה:

יש דרך. שהוא ישר לפני איש:

עמלה לו. לצרכו הוא עמל:

כי אכף עליו פיו. כשפיהו כופהו ותובע לו מאכל אז עמלו עומדת לו שאכל מה שעמל כבר:

כורה רעה. בלבו חורש הרע:

ועל. שפתיו כאש צרבת הרעה כאש שורפת על שפתיו עד שמוציאה בפיו וגומרה:

כאש צרבת. שורפת כמו (יחזקאל כ״א:ג׳) ונצרבו בה כל פנים:

ונרגן מפריד אלוף. וע"י ריגונו ותרעומתו מפריד ממנו אלופו של עולם:

עוצה עיניו. ל' קריצה וכן איעצה עליך עיני (תהילים ל״ב:ח׳):

כלה רעה. כמו כי כלתה אליו הרעה וגומר וגורם לבא רעה לעולם:

בדרך צדקה תמצא. ע"י הצדקה מאריכין ימיהם:

ומושל ברוחו. כובש את יצרו:

בחיק יוטל את הגורל. בינו לבין עצמו אדם מטיל גורל:

ומה' כל משפטו. לברור לכל אחד ואחד חלקו: