רש"י על נדרים לה.

קונם ככר זה הקדש - שאמר בלשון הקדש ובלשון קונם והוא הדין נמי לא אמרה אלא בלשון קונם:

בין הוא בין חבירו מעל - שהרי הקדישה סתם אכולי עלמא:

לפיכך - הואיל ויש בה מעילה יש בה פדיון ויצאה לחולין דהוי כשאר הקדש:

אמר זו עלי הקדיש - כיון דאמר עלי עליה דידיה שוויה הקדש והוא מעל אם אכל חייב לשלומי:

חבירו לא מעל - דלא אסרה אלא על עצמו וגבי חבירו הוי כחולין:

לפיכך אין לה פדיון - שהוא עצמו אין יכול לפדותה לעולם שהרי אמר עלי ולא על אחר ואחר אין יכול למעול בה: