רש"י על איוב יד

אף על זה. ההבל והנרקב:

פקחת עיניך. לדקדק בחטאיו:

ואותי. אתה מביא במשפט על עוונותי:

מי יתן טהור. מדבר טיפה סרוחה ושכבת זרע שהוא טמא לא אחד בהם טהור שלא יחטא:

אם חרוצים ימיו. אם גמול זה הוא משתלם שחרוצים וקצובים ליום קבוע ומיועד למיתה:

ומספר חדשיו אתך. קצובים וחוק זה עשית לו ולא יתקיים עוד יותר בעולם די לך בתשלומין הללו:

שעה מעליו. באותו מיעוט חרץ הימים ויחדל לו ממכאוב עד ירצה בזקנותו ותשות כחו, את יום מותו כשכיר הרוצה להשלמת עבודת יומו כי עבירתו מן העולם חלוטה ונצמתת משאר כל העוברים:

כי יש לעץ תקוה. שיחלוף:

ויונקתו אשר מגזעו לא תחדל מהיות ענף:

ועשה קציר. היא יונקת כמו (תהילים פ׳:י״ב) תשלח קציריה עד ים:

נטע. שם דבר הוא וטעם הברתו למעלה בנו"ן וננקד כולו קמץ מפני שהוא סוף פסוק אף מגזרת נטע הוא:

אזלו מים מני ים. ממקום שנהר בא ויוצא ממקורו הבא מאליו מן הים:

והנהר. הבא משם יחרב ויבש לעולם, כן איש שכב ולא יקום:

כל ימי צבאי איחל. לתחייה:

תקרא. תחינה היא קרא אלי ואנכי אענך להוכיח דברי:

תכסוף. תחמוד:

כי עתה. אתה מריע לי:

צעדי. אתה סופר:

לא תשמור. אינך ממתין על חטאתי מלהפרע כמו ואביו שמר את הדבר (בראשית לו) המתין שתתקיים ובלשון משנה (גמ' סנהדרין סג) לא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבי' פלונית ל' המתן:

חתום בצרור. חתום ומשומר בצרור בגד ככסף ומרגליות שלא תאבד:

ותטפול על עוני. נתחברת על עוני:

ואולם הר נופל. הר הנופל גבהו יבול ויעשה עפר ותהא לו תקוה ליהנות ממנו וצור אשר נעתק ממקומו גם הוא, יבול לשון תבואה, או:

אבנים. אשר שחקו מים בעברם עליהם תמיד:

תשטף. השטיפו ספיחיה של אבן ליהפך לעפ' ולצמוח בו דב' כאשר יצמח ספיח הקציר שעבר כן יתהפך עפר זה ספיחיה לאבן:

ותקות אנוש. אינה כן אשר משימות אבדה סלה:

תתקפהו. תחזק ממנו ותאנסהו בתקפך ויהלך מן העולם:

יכבדו. יהיו כבידים בכסף ובזהב והוא לא ידע:

ויצערו. וימעטו מכל טוב והוא לא יבין:

אך בשרו עליו יכאב. קשה רימה למת כמחט בבשר החי: