רש"י על מלכים א ח

נשיאי האבות לבני ישראל. של בני ישראל:

מעיר דוד. שנתנו שם דוד כשהביאו מבית עובד אדום:

בירח האיתנים. תרגם יונתן: בירחא דעתיקיא דקרן ליה ירחא קדמאה בחגא וכען הוא ירחא שביעאה. משניתנה תורה וכתיב בניסן שהוא ראש חדשים, נקרא תשרי שביעי:

ואת אהל מועד. שעשה משה, וגנזו שלמה משנבנה בית ראשון, כמו ששנינו בתוספתא דסוטה (יג א):

אשר באהל. אשר נטה דוד לארון:

כנפי הכרובים. אותן שעשה שלמה העומדים על רגליהם בקרקע, ואין אלו כרובים של כפורת שעל הארון:

אל מקום הארון. מקיר אל קיר, כמו שאמר למעלה בענין:

ויראו ראשי הבדים. בפרוכת שכנגד הפתח באמה טרקסין, יכול יהיו מקרעין בה ויוצאין, תלמוד לומר ולא יראו החוצה, הא כיצד, דוחקין ובולטין כעין שני דדי אשה, כענין שנאמר (שיר השירים א יג): בין שדי ילין (יומא נד א):

בצאת הכהנים מן הקדש. הכהנים שנשאו הארון בדביר, כשיצאו שרתה שכינה בהיכל:

אז אמר שלמה. כשראה הענן, אמר: עתה רואה אני שהשכינה שורה בבית שבניתי, שהרי כך הבטיח לבוא ולשכון בו מתוך ענן וערפל, והיכן אמר, (ויקרא טז ב): כי בענן אראה על הכפורת כך שנויה בספרי:

לשבתך עולמים. שמשנבחרה, לא הותרו הבמות, ולא שרתה שכינה במקום אחר:

אשר דבר בפיו. שיתן לו בן שיבנה בית:

ובידו מלא. קיים את דברו בידו הטובה:

מן היום וגו'. את זה דבר אל דוד אבי:

ויעמוד שלמה לפני מזבח ה'. כתיב (בדברי הימים ב ו יג): כי עשה שלמה כיור נחושת ויתנהו בתוך העזרה וגו', ויעמוד עליו ויברך על ברכיו:

שמר הברית. ממתין וגונז לשמור הברית והחסד, לקיים הבטחתו:

אשר שמרת. לשון אמנת הבטחה:

האמנם. לשון תימה:

לא יכלכלוך. לא יכילוך:

אשר יחטא איש לרעהו. בועל אשת איש:

ונשא בו אלה. כשם שהמים בודקין אותה, כך המים בודקין אותו (סוטה כז ב):

ונשא בו. לשון נושה:

ובא אלה לפני מזבחך. והעמיד הכהן את האשה לפני ה' (במדבר ה יח):

לתת דרכו בראשו. וצבתה בטנה וגו' (שם פסוק כז):

ולהצדיק צדיק. ונקתה ונזרעה זרע (שם פסוק כח) כך נדרש בתוספתא דסוטה (א ג):

והודו את שמך. שחייב אדם לברך על הרעה (ברכות נד א):

כי תענם. למען תענם, 'כי' משמש לשון 'אשר':

ירקון. שהתבואה אינה עולה בקנה לעשות שבולת:

ככל אשר יקרא אליך הנכרי. ובישראל הוא אומר (לעיל פסוק לט): ונתת לאיש ככל דרכיו, לפי שישראל מכיר בהקב"ה, ויודע שהיכולת בידו, ואם אין תפלתו נשמעת, תולה את הדבר בעצמו ובחטאו, אבל עובד גילולים קורא תגר, ואומר: בית ששמו הולך לסוף העולם, נתייגעתי לכמה דרכים ובאתי והתפללתי בו, ולא מצאתי בו ממש, כשם שאין ממש בעבודת גלולים, לפיכך ככל אשר יקרא אליך הנכרי, אבל ישראל, אם אתה רואה שהוא משחית בממונו את חבירו, אל תתן לו:

דרך העיר. פונים לצד ירושלים:

ועשית משפטם. נקמתם באויביהם:

כור הברזל. חרסים שמזקקין בו זהב, קרוי כור:

ככל אשר דבר. והיכן דבר, והניח לכם מכל אויביכם (דברים יב י):

לעשות משפט עבדו ומשפט עמו. לתבוע עלבונם מיד האויב:

את תוך החצר. דברים ככתבן, דברי רבי יהודה קדש את רצפת העזרה בקדושת מזבח, להקטיר על הרצפה (זבחים נט א):

כי מזבח הנחשת. מזבח האבנים שעשה תחת מזבח הנחושת:

קטן מהכיל את העולה ואת המנחה. שהרבו להביא אמר לו רבי יוסי: והלא כבר נאמר (לעיל ג ד): אלף עולות יעלה שלמה על המזבח, שעשה משה, וכשאתה מגיע לחשבון אמות ולמנין עולות, זה של אבנים גדול משל משה, שמזבח משה מקום מערכתו אמה על אמה, וזהו היה מקום מערכתו עשרים וארבע על עשרים וארבע, הרי של שלמה חמש מאות שבעים ושש כשל משה (זבחים נט ב). אם כן מהו קידש המלך את תוך החצר, שקבע בו מזבח של אבנים מחובר ברצפה (שם סא):

קטן מהכיל. בשל משה הוא אומר, כאדם שאומר לחבירו: ננס פלוני ופסול לעבודה (שם נט ב):

מלבוא חמת. שהיא בצפונה של ארץ ישראל:

עד נחל מצרים. שהיא כנגדו בדרומה, באלה מסעי (במדבר לד פסוקים ה ח):

שבעת ימים. של חינוך:

ושבעת ימים. חג הסוכות, נמצא שאכלו ושתו ביום הכיפורים (מועד קטן ט א):

לדוד עבדו. להודיע שמחל לו עונותיו, כדאיתא במועד קטן (שם): בשעה שבקש שלמה להכניס הארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה:

ולישראל עמו. שמחל להם על עון יום הכפורים, ויצתה בת קול ואמרה: כולכם מזומנים לחיי העולם הבא (שם):