רש"י על מלכים א ב

את אשר עשה לי. שהראה הספר ששלח דוד ביד אוריה, (במדרש רבי תנחומא שם):

דמי מלחמה בשלום. שהיה להם שלום עמו, ולא היו נשמרים ממנו:

בחגורתו אשר במתניו. שחגר חרבו מצומדת על מתניו, שלא כדרך החוגרים, בצאתו לקראת עמשא, ופיה למטה כדי שתפול, כמה שנאמר (שמואל ב כ ח): והוא יצא ותפול, וכשנפלה ונטלה, כסבור עמשא שלא נטלה אלא להגביהה מן הארץ, ולא נשמר מהחרב אשר ביד יואב:

ובנעלו אשר ברגליו. את אבנר הרג בערמה, ששאלו גידמת היאך חולצת, כמה שנאמר (שם ג כז): ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו 'בשלי', לשון 'של' נעלך:

ולא תורד שיבתו בשלום שאול. אל תניחהו למות מיתת עצמו וליפול בגיהנם:

קללה נמרצת. מפורשת, כמו (איוב טז ג): מה ימריצך, (שם ו כה): ומה נמרצו כמו מה נמלצו:

כי איש חכם אתה. תן לבך למצוא לו עון מות בשביל דבר אחר, וזהו וידעת את אשר תעשה לו:

ותכון מלכותו מאד. אף על העליונים:

לדבר לו. לדבר בשבילו, בשביל אדוניהו:

לאם המלך. אמרו רבותינו (בבא בתרא צא ב): לאמה של מלכות, היא רות:

ושאלי לו את המלוכה. משישתמש בשרביטו של מלך, הוא תחלת השררה:

עשה לי בית. בית המלוכה, כאשר דבר ביד נתן:

ענתות לך. משם היה:

כי איש מות אתה. שמרדת במלכות אבי בהיותך עם אדוניהו, להמליכו שלא מדעתו:

כי נשאת את ארון. בברוח אבי מפני אבשלום:

וכי התענית. עמו באותה הצרה, שנאמר (שמואל ב יז כט): כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר:

את אשר דבר על בית עלי. (שמואל א ב לה) והקימותי לי כהן נאמן וגו'. (שם פסוק לב): והבטת צר מעון וגו', ומשחרבה שילה, לא היה בית חשוב לעבודה להקב"ה, ועתה כשיבנה בית הבחירה, מלא הקב"ה את דברו לגרש את בני עלי:

והשמועה באה עד יואב. שמועת מצות דוד שצוה להורגו, וידע ששלמה שונאו:

כי יואב נטה אחרי אדוניה ואחרי אבשלום לא נטה. סוף דבר, אבל בקש לנטות, אלא נתיירא שעדיין לחלוחית של דוד קיימת:

ויאמר לא. שתים לא אקבל עלי, קללות שקללני דוד אביך במיתת אבנר (שמואל ב ג כט): יחולו על ראש יואב יקבלם שלמה עליו, ואחר כך אצא:

עשה כאשר דבר. אני מקבלם עלי, לכך נדבקו כל אלה בזרע דוד, עוזיה היה מצורע, אסא מחזיק בפלך, יהויקים נפל בחרב, וחסר לחם צדקיהו:

בביתו במדבר. שהיה ביתו הפקר כמדבר, לעניים:

ולא תצא משם. כדי שיהא מצוי לו, ולמצוא לו חטא מות:

ואעד בך. לשון התראה:

את שבועת ה'. אשר השבעתיך בה':

והממלכה נכונה וגו'. כלומר, לא נענש על כל אלה: