רש"י על שמואל ב ז

וה' הניח לו. אמר, הרי נתקיים (דברים יב י): והניח לכם מכל אויביכם וגו', מה כתיב אחריו, והיה המקום אשר יבחר וגו', מעתה עלינו לבנות בית הבחירה:

ויהי בלילה ההוא. אמר רבי חנינא בר פפא: אמר לו הקב"ה לנתן, האדם הזה שאני משלחך אצלו, מהיר הוא, שמא ישכור פועלים ונמצאתי מפסידו, מהר ואמור לו, לא אתה תבנה הבית. רבי סימון אומר: האדם הזה שאני משלחך אצלו, נדרן הוא, כענין שנאמר (תהלים קלב ב ג): אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי, שמא יאמר איני אוכל ואיני שותה עד שאעשה כך, ונמצאתי מפסידו (ילקוט שמעוני רמז קמג):

באהל ובמשכן. משכן שילה לא היתה בו תקרה, אלא בית של אבנים מלמטן, ויריעות מלמעלן:

הדבר דברתי. לשון תמיה הוא, לכך הוא נקוד ה"א חטף פת"ח, והדל"ת רפי:

מן הנוה. דיר הרועים, כמו (צפניה ב ו): נות כרות רועים:

כשם הגדולים. זהו שאומרים מגן דוד:

ואכריתה את כל איביך. ולכך עלה על לבך לבנות הבית, כמה שכתוב בתורה:

ושמתי מקום. עוד אני חפץ להשקיט, שיהא שקט ושליו את עמי בימי בנך:

ולמן היום אשר צויתי. מחובר על העליון, ולא יוסיפו לענותו כאשר בראשונה קודם השופטים, וכאשר עשו מימי השופטים עד כאן:

והניחותי לך. יותר ויותר, עד שתנוח מכל אויביך:

והגיד לך ה'. היום על ידי, כי בית יעשה לך להושיב בנך על כסאך, ויתקיים לך בית המלכות, והוא יבנה הבית:

בשבט אנשים. זה הדד ורזון בן אלידע:

ונגעי בני אדם. זה אשמדאי, שדחהו ממלכותו, והשדים בני אדם הראשון הם, שכל מאה ושלשים שנה שפירש אדם מאשתו במות הבל, היו הרוחות מתייחמות ויולדות הימנו (ילקוט שמעוני רמז קמו):

וישב לפני ה'. לפני הארון:

עד הלם. שהמלכתני:

גם אל בית עבדך. להמליך את בני אחרי:

וזאת תורת האדם. בתמיה, ראוי להתבשר כן לבשר ודם דבר אחר: עשית לי כמו שעשית לאדם הראשון, שהראית לו דורות העתידים לצאת ממנו:

ומה יוסיף דוד עוד לדבר אליך. מה אשאל עוד:

אתה ידעת את עבדך. נתת לי כל צרכי, כמו (משלי יב י): יודע צדיק נפש בהמתו:

בעבור דברך. להקים מה שאמרת לשמואל, להמליכני:

וכלבך. רצונך הוא, ולא שאני כדאי:

להודיע את עבדך. הבשורה שבשרתני:

אשר הלכו אלהים. משה ואהרן, שנאמר (שמות ז א): נתתיך אלהים לפרעה ; וכן תרגם יונתן: דאזלו שלוחין מן קדם ה':

לפדות לו לעם. כך אמרו השלוחים לישראל: הקב"ה שלחנו לפדות לו לעם, ולשום לו שם, ולעשות לכם הגדולה:

ונוראות. עשית לארצך לאחר שיצאו משם, ומה הם הנוראות, 'מפני עמך', לגרש עמים ואלהיהם, ומקרא זה חסר 'לגרש', ובדברי הימים (א יז כא) פירשו: לגרש מפני עמך אשר פדית ממצרים גוים ואלהיו, ואינו חסרון, כי ממשמע שנאמר מפני עמך גוים, אנו שומעין לשון טרודין וגירושין:

אתה הוא האלהים. שליט, ויש בידך יכולת לקיים:

הואל. רצה: