רש"י על שמואל ב כב

ביום הציל ה' אותו. לעת זקנתו, לאחר שעברו עליו כל צרותיו ונצול מכולם:

ומכף שאול. והלא שאול בכלל היה, אלא שהיה אויבו ורודפו מכולם כיוצא בו (לעיל ב ל): תשעה עשר איש ועשהאל, כיוצא בו (יהושע ב א): לכו ראו את הארץ ואת יריחו וכיוצא בו (מלכים-א יא א): והמלך שלמה אהב נשים נכריות ואת בת פרעה (מלכים-א יא א):

סלעי ומצודתי. לשון חוזק הם, 'סלע' כמשמעו, 'מצודה' היא מצודת יערים, שקורין פליישאי"ן בלע"ז ועל שם הנס שנעשה לו בסלע המחלוקת (שמואל-א כג ח), והמצדות בחורשה:

ומפלטי לי. מפלטי עם צבא ישראל במלחמה, ופעמים שהוא מפלט לי כשאני לבדי, כגון מן ישבי בנוב (לעיל כא יז):

צורי. לשון סלע, שהסלע מחסה לעוברי דרך, מן המטר והרוחות, אבריאמ"ש בלע"ז:

אחסה. לשון כיסוי, שהייתי מתכסה לעזרה:

משגבי. סומכני:

ומנוסי. שהייתי נס אליו לעזרה:

מהולל אקרא ה'. כתרגומו ; בקראי לו אהודנו, לפי כי מאויבי אני בוטח שאושע ויתכן לפתור אקרא ואושע, לשון 'הוה':

אפפוני. הקיפוני:

משברי מות. כתרגומו: כאתא דיתבא על מתברא, כן שם מושב האבנים שהאשה יולדת שם:

נחלי. גייסות שוטפות כנחל:

חבלי. כתרגומו: משרית, כמו (שמואל-א י ה): חבל נביאים:

קדמוני. באו לפני:

בצר לי אקרא ה' וישמע וגו'. כך דרך לשון הווה, מדבר לשון עבר ולשון עתיד בפעם אחת:

ויתגעש ותרעש. לא על נסים שאירעוהו נאמר, אלא על נסים שנעשו לישראל, וראש המקרא מחובר על סופו:

כי חרה לו. 'כי' משמש כאן בלשון 'כאשר', וכן פתרונו, וכשחרה לו מפני מכעיסיו, נתגעשה ונתרעשה הארץ, ומוסדות השמים רגזו ורעשו:

עלה עשן באפו. כן דרך הכועס, יוצא עשן מנחיריו, וכן (תהלים יח ט): עלה עשן באפו. וזהו כל לשון חרון אף, שהאף נוחר ומעלה הבל:

ואש מפיו תאכל. מגזרת דבר פיו, תאכל אש ברשעים:

ויט שמים. להנקם מאויביו, ממצרים ומפרעה:

וישת חשך סביבותיו. לסוכה, כענין שנאמר (שמות יד כ): ויהי הענן והחשך, מפסיק בין מצרים לישראל:

חשרת מים עבי שחקים. מאין היה החשך, עבי שחקים היו, שהן חושרין מים על הארץ:

חשרת. לשון כברה הוא, שהוא נופל על הארץ דק דק (תענית ט ב) וכן הוא אומר באגדות הרבה: חושרין אותו בכברה. ויש לפתור 'חשרת', לשון 'קשר', שמתקשרין השמים בעבים על ידי המים, כמו 'וחשוריהם' האמור באופני המכונה (מלכים-א ז לג), שהם זרועות העץ המהדקין וקושרין עיגוליה יחד:

מנגה נגדו. שלא תאמר בחשך הוא שרוי, אלא הנוגה לפנים מן המחיצה, ומאותו נוגה אשר לפניו, בערו גחלי אש, שנשתלחו חצים על מצרים:

יגלו מוסדות תבל. שנבקע התהום, כשנבקע ים סוף נבקעו כל מימות שבעולם (ילקוט שמעוני רמז קסא):

מנשמת. מכח נשיבת רוח אפו:

כי אמצו. כאשר אמצו:

כצדקתי. כשיצאו אחריו למדבר וסמכו על הבטחתו:

עם חסיד תמים נבר. כנגד שלשה אבות, ששלם הקב"ה גמול צדקתם לבניהם:

ועם עקש. פרעה:

תתפל. לשון נפתל ועקש, ובספר תהלים (יח כז) כתוב: תתפתל. דבר אחר: ישלח ממרום יקחני. על עצמו אמר, כשהיה נחפז ללכת מפני שאול בסלע המחלקות והיה קרוב להתפש, ומלאך בא אל שאול לאמר: מהרה ולכה כי פשטו פלשתים: וישב וגו' כצדקתי. שלא הרגתיו בכרתי כנף מעילו:

אמרת ה' צרופה. ברורה, מבטיח ועושה:

ויתר תמים דרכי. מכל מכשול, ומכל חטא, ומכל מסוכן, עד כי היה שלם וכבוש:

ונחת קשת נחושה זרעתי. ונדרכה קשת נחושה על זרועי, שיש בי כח לדרכה, קשתות היו תלוים לדוד בביתו, והיו מלכי האומות באין ורואין אותן, ואומרים זה לזה: אתה סבור שהוא יכול לדורכן, אין זה אלא ליראנו, ודוד שומע ונוטלן ומכתתן לפניהם. ודריכת קשת לשון חית היא, וכן תהלים חציך נחתו בי:

וענתך תרבני. הגדלת לי מדת ענותנותך:

תרחיב צעדי. כשאדם מדבק רגליו זו בזו, הוא נוח ליפול, וכן הוא אומר (משלי ד יב): בלכתך לא יצר צעדך:

קרסולי. עקבי:

ישעו ואין מושיע וגו'. הרי זה מקרא מסורס, ישעו אל ה' ולא ענם, ואין מושיע, כמו (ישעיהו יז ז): ישעה האדם אל עושהו, כמו יפנה. ומנחם חברו עם (בראשית ד ד): וישע ה' אל הבל, ופתר בו לשון עתירה, ונופל הלשון על המעתיר ועל הנעתר, כמו (שם כה כא): ויעתר יצחק לה', ויעתר לו ה', אף כאן 'ישעו ואין מושיע' נופל על המתפלל, וישע ה' נופל על הלשון, על מי שמתפללין לפניו:

ארקעם. ארמסם, והרבה יש בספר יחזקאל: (ו יא): ורקע ברגלך (כה ו): ורקעך ברגל:

מריבי. מדואג, מאחיתופל, ושאול, והזיפים:

תשמרני לראש גוים. צפנתני לכך ומדרש אגדה ; אמר דוד: רבונו של עולם, הצילני מדינו של ישראל, שאם אטהו או ארדה את ישראל בעבודתו, אני נענש, אלא לראש הפלישתים תשימני, והם יעבדוני, ועליהם לא אענש:

יתכחשו לי. מחמת יראה, יאמרו לי כזבים:

לשמוע אוזן ישמעו לי. אפילו שלא בפני, יגורו מפני, למשמע אזניהם לסור אל משמעתי:

בני נכר יבולו. ילאו, לשון (ירמיהו ח יג): והעלה נבל פלישטירונ"ט בלע"ז:

ויחגרו. לשון פסחים:

ממסגרותם. מקושי יסורי מסגר שאני מייסרן בהם:

חי ה'. העושה לי אלה: