רש"י על מלכים ב ג

ויהורם בן אחאב. אף פרשה זו, בשביל להגיד נס של מישע מלך מואב שנעשה על ידי אלישע נכתבה כאן, שמנה באליהו שמונה נסים, ובאלישע ששה עשר, לקיים פי שנים ברוחך אלי, וכתבן כולם זו בצד זו, כך ראיתי בשלושים ושתים מדות דרבי אליעזר בנו דרבי יוסי הגלילי, וחציית ירדן של אלישע כשתים דשל אליהו:

רק לא כאביו וכאמו. שהוסיפו את הבעל, להכעיס:

רק בחטאות ירבעם וגו' דבק. וכן כל מלכי ישראל, מדאגה שלא תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלו לרגל, לכך עבדו את העגלים:

נוקד. מרי גיתין:

אילים צמר. דיכרין דרעיא, עם צמרם:

דרך מדבר אדום. כי גם מלך אדום ילך עמנו:

לתת אותם וגו'. שימותו בצמא:

אשר יצק מים על ידי אליהו. בהר הכרמל, וביציקתו נעשו אצבעותיו כמעיינות מים, עד שנתמלאה התעלה, וראוי הוא ליעשות לנו נס על ידו במים (ילקוט שמעוני רמז ריד):

אל כי קרא ה' וגו'. בבעו לא תדכר חובין רשעתא ההיא, בעי עלנא רחמין, ארי זמין ה' וכו':

קחו לי מנגן. מפני הכעס נסתלקה שכינה ממנו:

גבים גבים. בורות מלאים מים:

ונקל זאת. ועוד נס זה נקל ומועט בעיני ה', והוסיף להפליא אתכם נס אחר, ונתן את מואב בידכם:

וכל עץ טוב תפילו. אף על פי שנאמר (דברים כ יט): לא תשחית את עצה, כאן התיר לכם, שהיא אומה בזויה ונקלית לפניו, וכן הוא אומר (שם כג ז): לא תדרוש שלומם וטובתם, אלו האילנות הטובים שבהם:

החלקה הטובה. שדה זרועה, קומצ"י בלע"ז:

ויהי בבקר כעלות המנחה. המים התחילו לירד מן השמים בבקר בארץ אדום, וכעלות המנחה באין שוטפין ובאין לאותו הנחל, לפי שאמר לא תראו רוח ולא תראו גשם, במדרש רבי תנחומא:

על הגבול. על הספר, שקורין מרק"א:

אדומים כדם. כן דרך המים, כשהשמש זורחת עליהם בבקר, מאדימות:

מנגד. מרחוק, והם לא ראו באותו הנחל מים מעולם, לפיכך היו סבורין שהוא דם:

והערים יהרוסו. היו הורסין:

ישליכו איש אבנו. שהיו נוטלין האבנים מן החומות, עד השאיר כל אבני הקירות בקיר לעמוד על חרסית שלהן הוא הטיט, כלומר שלא היתה עוד אבן בחומה, ואחרי זאת ויסובו הקלעים ויכו את הנשאר בחלקה, שלא נשברה החומה, והפילוה:

ויקח את בנו הבכור. בפסיקתא דפרשת שקלים נדרש: ששאל את עבדיו מה טיבה של אומה זו שנעשה להם נסים כאלה, אמרו לו: אביהם אברהם בן יחיד היה לו, אמר לו הקב"ה הקריבהו לפני, ורצה להקריבו להקב"ה, אמר להם: אף אני בן בכור יש לי, אלך ואקריבנו לעבודה זרה:

על החמה. חסר וא"ו, שהיה עובד לחמה:

ויהי קצף גדול. שנזכרו עונותיהם, שאף הם עובדין לעבודה זרה, ואינן ראויין לנס: