רש"י על חולין ס.
Rashi on Chullin 60a · רש"י על חולין · free full Hebrew text
A commentary on חולין ס. (Chullin 60a).
Open in the reader →דאיצבית ליה נהמא - אתקן לו סעודה:
לגידא דרביתא - על שפת נהר ששמו רביתא:
דרויח עלמא - להתקבץ שם חיילותיו והוא נתכוין למקום שתהא רוח שולטת בו:
זלוחאי - מרביצי הבית במים מפני אבק העולה וכבר הם כלו לאכול כל זה:
אי הכי - דנפישי חיילותיו כ"כ לא מצינא:
מסתוריתא - דיוושלטייר"ש בלע"ז:
דוללי - אשקניי"ש וסימן זה היה למצורעים:
שור - דרכו להיות כרסתן ופרסתן בעל כרס רחבה ופרסות רחבות:
שור שהקריב אדם הראשון - כדאמרינן בלפני אידיהן במסכת ע"ז (דף ח.):
מקרין מפריס - בשור של אדם הראשון קאי:
מקרין תרתי משמע - שכן סתם שוורים:
קרניו קודמין לפרסותיו - שכל שוורים פרסותיהם נולדות עמם וקרנותיהם גדלים לאחר זמן אבל של מעשה בראשית בקומתם נבראו ובקרניהן וכשיצא מן הארץ ראשו תחלה נמצאו שקדמו קרנותיו לפרסותיו:
בקומתן נבראו - ולפיכך קדמו קרנותיו שהרי עמו נוצרו ויצאו תחלה והיינו שור פר ביום שהיה שור היה גדול כפר. שור בן יומו קרוי שור כדכתיב (ויקרא כב) שור כי יולד פר קיימא לן בן שלש (פרה פ"א משנה ב):
לדעתם - שהודיעם שיבראם והם ניאותו:
באילנות נאמר למינהו עושה פרי למינו אבל בזרעים לא נאמר בצוואתם למינו אבל ביציאתם נאמר מזריע זרע למינהו:
שאין דרכן לצאת בערבוביא - שהרי גדולים הן וענפיהן מרובין ואין ראויין ליגדל רצופים ותכופים כי אם מפוזרים:
אמר הקב"ה למינהו - שיצא כל אילן בעצמו ברחוק מחבירו שיהא לו היכר:
אנו - שרבים אנו ודרכנו לצאת תכופין ומעורבבין ואם אין נזהרים לצאת כל עשב לבד הרי אין אנו ניכרין זה מזה על אחת כמה וכמה: