רש"י על בראשית רבה פ

כי לכם המשפט. בתמיה כלומר שלכם הוא וזה יהיה משפט הכהנים לפיכך לכם המשפט לקבל הדין:

שמע רבי וכעס. משום דהוה הוא נשיא:

בפתי רמשא סליק ר"ל שאל בשלמיה דר' למפייס' יתיה עלוהי דיוסי מעונאה:

מאסין. כמו שחוק פסיפסין:

כדי שלא יהיו בטלין ומסיחין אלו עם אלו ויבאו לידי קטטה:

וידע הוא כלום. ויודע הוא כלום בדברי תורה:

ואולפן קביל. ולימודו קבלה היא בידו:

מגיב. משיב לשון ישמעאל:

יסוק הכא. יש לו רשות ליכנס:

עד כאן לא חסלית מפייסא מן הדא ואת מייתי לן חורי. עדיין לא גמרתי לפייסו מאחר שכעס עליה ואתה מביא אחרת:

לית תורתא נגישא עד דברתה מבעטה. אין יוצאין בפרה אם היא נגחנית עד שבנה בועט בירושלמי כי יגח שור יגיש:

א"כ לאה אמנו זונה היתה. שהרי בתה זנתה:

מדרך רצחו שמעון ולוי לשכם. כלומר מן הדין עשו ולא בשביל ממון למה כי זמה עשו כבני אדם של הפקר ולא נתנקם:

חית השדה אשר בלבנון. זה שמעון ולוי:

דנסיבת לאנס. לא גיור' מנעת חסד מן עשו אחיך שלא נתת לו בתך ומוטב שתהא נשואה לאנס ולא תהא מזנה לא תנאף בירושלמי לא תהוון גיורין ומי גרם לה למס מרעהו חסד בשביל עשו:

אל תתהלל ביום מחר. בשביל אותו דבור וענתה בי צדקתי וגו':

מייתי לה מן הכא ויבן שם מזבח וגו' ויקרא לו אל על שקרא עצמו אל:

וישכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה:

הנך שוכב עם אבותיך וקם ותעמוד לתחיית המתים או וקם העם הזה וזנה:

באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים:

וכן לא יעשה אפילו באומות העולם שמשעה שלקה העולם וכו':

בג' לשונות של חיבה:

אין ישראל תובע מן הגוי תחלה אלא אם כן הגוי תובעו תחלה:

מוהר פראונין. כתובה:

מתן פור פראונין. תוספת כתובה:

מה סבר רמיות דברים יש כאן. כלומר שאם נפשך לומר שלא כדין עשו לפיכך רוח הקדש צווחת אשר טמא את דינה אחותם לומר כדין עשו:

סברין למקפח ואתקפחון. סברין הוו לגזול את שלהם ונגזלו הן לעצמן:

עליל טעין מובילתיה. נכנס לעיר וטוען משאו:

תא גזור. בא והמול:

שכם נסיב ומבגאי קטע. שכם נושא אשה ואני מה אכפת לי:

מבגאי. שם אדם:

מרחיצין את הקטן. כל גופו. תני רבי מרחיצין את המילה לבדה ולא כל הגוף ואם תאמר מרחיצין את המילה אם כן מאי שניא מכת קטן ממכת גדול שהרי לגדול עושין כן אלא ללמדך מרחיצין את הקטן כל גופו מה שאין כן בגדול אלא על גבי מכה בלבד והיינו דאמר ר' איסי על כרחך תני מרחיצין את הקטן:

חייתא מילדות:

כל שקועין. כל תיקונין ועיקר תיבה זו תמצא אותה על עיקרה בתלמוד ירושלמי במסכת שבת:

ביום הג' של מילה שחל להיות בשבת. משום דמסוכן טפי:

אלונטית. חתיכת בגד:

עדשה. כלי של נחושת:

על גבי כריסו בשבת מפני הסכנה אבל חמין לרפואתו מותר:

שנתנה נפשה על אומתה. שמסרה נפשה לזנות כדי שיכשלו בה ישראל ולנקום אומתה:

איש חרבו. איש דורש בן י"ג למצות היו:

כך אמרה ואני אנה אוליך חרפתי ולא בקשה לצאת עד שנשבע לה שמעון וכו':

וקברה בארץ כנען. לכך קראה הכנענית:

צלולה היתה החבית. צחה ועכרתם אותה ערבבתם אותה מסורת היא ביד כנענים שעתידין לפול בידנו והי' לכם להמתין עד הזמן שאמר לי הקב"ה עד אשר תפרה ועכשיו אני מתי מספר ויש להם רשות לשלוט בנו לפי שעברנו על הצווי:

כך השיבוהו עכורה היתה החבית וצללנו אותה. כלומר מתייסרין בדבר הזה שלא יבאו עלינו: