רש"י על ברכות נז:

השכים – העומד ממטתו ונפל לו פסוק בפיו:

שיר השירים – כולו יראת שמים וחבת המקום בלב כל ישראל:

רבי ישמעאל בן אלישע – מהרוגי מלכות היה והפשיטו עור קרקפתו בחייו:

חוץ מן הפיל והקוף והקפוד – שמשונין במראיהן. קפוד חיה שדומה לקוף ויש לה זנב ארוך ושמה מרטינ"א:

דמסרג – אוכף על גביו וי"א נתון באפסר:

חוץ ממר – פשו"ר בלע"ז:

פסל – דוליי"ר:

דחזנהו בקתייהו – שראויין למלאכתן לחבל ולהשחית:

פגי תמרה – שלא בשלו כל צרכן:

בכנייהו – במחובר אבל בתלוש סימן הוא למכות כדפשר ליה בר הדיא לרבא קולפי בלעת:

תכלת – ירוק הוא ומי שפניו ירוקים חולה הוא:

קריא – יבנ"ץ:

קפופא – צואיט"א בלע"ז ויש לה לסתות כלחיי אדם לפיכך הן מגונים:

קורפראי – טלפ"א:

גודגדניות – צירתי"ש:

כפניות – מין תמרים רעים:

שמש – חמה זורחת:

קול – של מיני זמר או קול ערב של אשה:

עטוש – אשטרנוד"ר:

מהר צועה – מי שצריך להריק מעיו הרקת כלי נקראת צעיה שנאמר (ירמיהו מח) ושלחתי לו צועים וצעוהו וכליו יריקו במואב כתיב:

ותחלימני והחייני – בחזקיה כתיב:

תרדין – בלי"ץ:

מי סיסין – בשול פוליאו"ל:

והרת – וידלייר"א שהשליל בתוכה:

יותרת הכבד – אייבר"ש של בהמה:

ומברין – לשון בריאות:

ותגלחת – אם מגלח:

זוטרי – יפין:

מסאנא וסנדלא – סימן יוצאי חוץ הוא שמוציא אחרים מן הבית:

עפרא – סימן הוא שרמז להם קבורה:

לב עובדיהם – על פושעי ישראל מתפלל:

כבשן של אש – חפירה שהוסק בה כבשנם של חנניה מישאל ועזריה:

מקום שנוטלין ממנו עפר – מקום יש בבבל שאין בהמה יוצאה משם אם אין נותנים עליה עפר מעפר המקום והוא סימן השמד ומקללותיה של בבל היא וביסוד מהר"ר יצחק ראיתי שנוטלים משם עפר לטיט לבניני המקום וסוף סוף אותו מקום אין בו ישוב ולא זרע ולא נטיעה:

גוזר ומקיים – שגזר להשמידה וקיים: