רשב״א על יבמות כה.

הא דאיבעיא ליה לרבה בר רב הונא הכא הא דתנן בפרק השולח (גיטין מה, ב) המוציא את אשתו משום שם רע הרי זה לא יחזיר אם כנס מהו שיוציא. פירשה רש"י ז"ל (בד"ה משום) אליבא דההוא לישנא דמפרש לה למתניתין (שם מו, א) משום קלקולה. וכן נראה מדברי ר' אלפסי ז"ל שכתב שם בפרק השולח (כד, א) ולא ידעתי דמיון בין ענין נטען דהכא לבעל שהוציא מרצונו ושלא ברצון חכמים, אלא אם יחברם הדמיון מצד שאסרו חכמים כאן וכאן שלא יכנוס. וכיון שעבר וכנס שלא ברצון חכמים יוציא. ולא דמי לנטען מן השפחה והנכרית שאם כנס לא יוציא (לעיל יבמות כד, ב) דהתם ליכא אלא רננה בעלמא, כלומר קול לעז שא"א לבא לידי אסורא ולא לידי קלקול הולד. אבל מוציא את אשתו משום שם רע, שאם אתה מתירה לו אפשר דאתי לידי קלקול, כמו הנטען דאפשר דאתי לידי איסורא דאורייתא אם אמת היה הדבר כמו שנחשד. ואמור רבנן כאן וכאן לא יכנסו אם עבר וכנס יוציא. אבל הר"א אב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ובמיוחס לתוס' חד מקמאי) פירשה אליבא דההיא לישנא דמפרש לה למתניתין התם (גיטין מו, א) משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות, וכי קא מדמינן לה הכא לנטען קודם שנמצאו דברים בדאין, ואסיקנא דאפילו הכי אם כנס לא יוציא דקים לן בקליה דליתיה. וזה הענין יותר מחוור לפי סוגיותנו.

הא דאמרינן ולא היא התם אלומי אלמיה לקליה. מסתברא לי לפי דברי רש"י ורב אחא ז"ל (לעיל יבמות כד, ב בד"ה הא דתניא) דלאו עיקר טעמא הוא, דבלאו הכי אסורא, דהא בקלא דלא פסיק ודבר מכוער אפילו לבעל אסירא, אף על גב דלגביה ליכא למימר הכי אלומי אלמא לטענתיה. ואי נמי לדעת רב נחמן דתני במתניתין הוציאה לומר דאפילו בקול בעלמא מפקי לה מנטען ואפילו בלא דבר מכוער הוא דאמרינן הכי משום דכי כנסה אלמיה לקליה.

ודאמרינן נמי הכא אמרינן קם ביה בקליה. וליתיה רבותא קאמר, דהא אנן לא אפיקנא לה מינה ומנפשיה הוא דאפקה, והשתא נמי לא אסרינן לה עליה אלא משום קלקולא, או משום שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, אלא רבותא קאמר לו, דאף על גב דגרשה משום שם רע לא חיישינן דלמא אמרי דזינתא ואיתסרא עליה ובאיסורא קיימא גביה השתא, אלא אדרבא כיון שגרשה על פי שם רע והקפיד בדבר, השתא דאהדרא אי לאו דקים ליה בקליה דליתה לא הוה מהדר לה. ודוקא בדאפקה בקלא בעלמא. אבל היכא דאיכא קלא דלא פסיק ודבר מכוער, לא סמכינן אהאי טעמא לומר דאי לאו דקים ביה בקלא דליתא לא מעכב לה גביה, אלא אפוקי מפקינן לה לדעת רש"י ורב אחא ז"ל כמו שכתבנו.

טעמא דממדינת הים דעליה דידיה קא סמכינן. כלומר, דאפילו אתא בעל וערער ערעורו בטל, אבל בארץ ישראל דלאו עליה דידיה קא סמכינן אלא אקיום השטר ישא את אשתו. אף על גב דבלאו קיום נמי בארץ ישראל משיאין אותה, מכל מקום כיון דאי איתא בעל וערער צריכה לקיימו, אין חוששין לו. דלאו עליה דידיה קא סמכינן ולא משקר דמסתפי דלמא אתי בעל ויכחישנו. ומסתברא לי דבארץ ישראל נמי היכא דאמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אאשתו, משום דהתם נמי עליה דידיה קסמכינן ואפילו אתא בעל וערער ערעורו בטל וכדאמרינן בפרק קמא דגיטין (ו, ב) אמר ליה לא צריכת ואי עבדת מהנית.

הא דאמרינן והא מת דלאו עליה קא סמכינן דאמר מר אשה דייקא ומנסבא. קשיא לי דהא בעיא הא לקמן בריש פרק האשה שלום (יבמות צג, ב) אי טעמא דעד אחד משום דמלתא עבידא לאגלויי ולא משקר, או משום דאשה דקייא ומנסבא ולא איפשיטא התם. ואיכא למימר נמי דאפשיטא מדוכתא אחרינא דטעמא דעד אחד משום דלא משקר, וכמו שכתב שם רבינו אלפסי ז"ל (כט, ב) ועוד קשיא לי למה ליה הכא מהאיטעמא דאשה דייקא ומנסבא, הא אפילו ת"ל דטעמא דעד אחד משום דלא משקר הוא, מכל מקום הכא הוה ליה כמביא מארץ ישראל דטעמא מאי מהימנת ליה בארץ ישראל משום דאי אתי בעל וערער צריך לקיימו ומירתת דלמא אתי בעל, וכל שכן הכא דמיתה אינו יכול להכחישו.

דתנן מה בין גט למיתה כתב מוכיח. קשיא לי אם כן אפילו במביא ממדינת הים להימניה דההיא נמי במביאה ממדינת הים היא שנויה. ויש לומר דהכא לאו בדוקא נקטה, אלא לומר לך דאשכחן בעלמא דכתב עדיף ממיתה. ואם תאמר מכל מקום מאי שנא מההיא. יש לומר דהכא יצרו תקפו חיישינן אפילו בדאיכא כתבא כל היכא דסמכינן עליה, אבל התם דמשום איבה בלחוד כולי האי לא עבדי ולא חיישינן כנ"ל. ואפשר דחד מן תרי טעמי נקט.

פלוני רבעו לרצונו (כ"ה בסנהדרין ובשטמ"ק כתובות יח, ב בד"ה עדו בשם הר"י מיגאש)

רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. הקשו בתוס' (הרא"ש) דהכא משמע דנרבע לרצונו פסול לעדות, ובפרק זה בורר (סנהדרין כו, ב) איכא מאן דאמר התם דחשוד על העריות כשר לעדות משום דיצרו תקפו. ותירצו דהתם חשוד דוקא אבל בא על הערוה ודאי פסול לעדות. והא דאמרינן התם עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר, היינו ארבעין דלא טובה השמועה דמלקין על לא טובה השמועה.